כמה שנים עברו כבר מאותו רגע שהתקשרתי לאבא שלך והוא אמר לי שאתה מת, עברו כבר דיי הרבה שנים מאז אותו בוקר מחורבן, מידי פעם אני נזכר בך, מידי פעם אני תוהה מה אתה היית חושב על איזה שיר חדש שיצא או על המשקפיים החדשים שקניתי, מה אתה הייתי חושב על המעבר שלי לאוסטרליה, מה דעתך הייתה על היחסים שלי עם אורלי וגם על סופם שהגיע עם המעבר, בטוח היה לך מה להגיד, עבר עלי הרבה מאוד מאז שהחלטת למות, דברים שהייתי בוודאי מספר לך, דברים שאולי היינו עושים ביחד, טסים ביחד, מצלמים ביחד, דברים שחברים עושים ביחד, מה היית חושב על הבלוג הזה שלי, מה היית חושב על הצילומים שלי ועל זה שאני מזניח אותם בתקופה האחרונה... אני יודע שלא הגעתי לאזכרה האחרונה שלך, וכנראה שלא אגיע גם לבאות, אבל אני זוכר אותך אני לא צריך דרמטיות של בית קברות בשביל זה.
אני חושב שזה זמן טוב להגיד לך תודה על כל מה שעשית בשבילי בתקופה ההיא בעיקר בצבא וגם הרבה אח"כ, כל היציאות שלנו בימי שישי שהיו כל כך מהנות ליוצא בשאלה חדש יחסית שכמוני אז בימים ההם, תודה על כל הפעמים שהיית שליח שהביא לי ארוחת שבת מההורים שלי כל הדרך עד תל אביב, ותודה על זה שהיית חבר יקר במשך תקופה שלא הייתה מהמוצלחות בחיי, תקופה של הרבה שינויים שלא תמיד היו לטובתי, אתה ראית את העולם בצבעים קצת יותר יפים אז, ופתחת לי את העיניים לראות אותם גם, תודה שעשיתי את התקופה הזאת הרבה יותר נעימה.
אני לא חושב שהיה לך כל כך רע בחיים, אני מעדיף לחשוב שעבר עליך משהו נקודתי שלא הצלחת לצאת ממנו, סוג של תאונה, אולי לקחת משהו קטן שלא עשה את מה שהוא היה אמור לעשות וגרם לך להרגיש שיותר כדאי למות מאשר לחיות, את זה אני יכול להבין, כל אחד יכול להרגיש ככה לפעמים, העניין הוא שברוב המקרים יש שם מישהו שמושך אותך למעלה לקחת אויר ולהבין שהמחנק הזה זאת לא המציאות, והמצב לא כל כך דרמתי כמו שאתה מרגיש כרגע, במקרה שלך לא היה מי שיעשה את זה, והלכת למרות שאולי לא היה צריך הרבה כדי להשאיר אותך.
יש לי וידוי קטן, בהתחלה לא ממש חשבתי עליך, הדחקתי אותך עמוק לפינה עמוקה בראש לי, כעסתי עליך שהלכת ככה ולא הייתי מוכן לתת לך לשבש לי את החיים, התעלמתי ממך ברוב הפעמים שנזכרתי בך, נתתי לזה לחלוף, לא רציתי להרגיש איך זה באמת לאבד חבר אמיתי, לא תמיד זה הצליח, לפעמים הייתי שוקע במחשבות מיותרות שלא עשו לי טוב, במילים אחרות התאבלתי במנות קטנות לאורך תקופה ארוכה, כמו לקנות משהו בתשלומים, אחרי הרבה זמן אתה קצת שוכח על מה אתה משלם...
לפני כמה ימים ראיתי אותך הולך לפני ברחוב, אני יודע שזה לא היית אתה אבל מאחור זה היה ממש דומה, הבחור שהלך לפני היה נראה בדיוק כמו שאני זוכר אותך, רזה, קצת גורר את הרגליים, לבוש בדיוק כמוך, שיער בהיר וקוצני בדיוק כמו שלך, הבחור עצר לדבר עם מישהו ואני המשכתי קדימה לא רציתי להסתכל אחורה ולקלקל את ההרגשה כשאני אראה פרצוף אחר משלך, רציתי לדמיין לכמה רגעים שבאמת אתה הולך ברחוב שלי, אולי קפצת לסידני להביא לי ארוחת שבת מהבית, היה יכול להיות נחמד לארח אותך פה לכמה ימים, אולי בכל זאת תקפוץ לבקר.
בפעם הבאה שאני אבקר בארץ אני מבטיח לבוא לבקר אותך אבל אני חייב להגיד שאני מגיע לא רק בשבילך, גם אבא שלי שם לא רחוק ממך, רק צריך לעבור את הכביש, אני גם חייב להגיד שאני לא מאמין כל כך בביקורים האלה בבית הקברות, לא מאמין בנרות נשמה, לא מאמין שנשאר ממך משהו שאפשר לדבר איתו, להגיע לקבר שלך זה נטו אני והזיכרונות שלי ממך, גם הטקסט הזה שאני כותב עכשיו הוא ההתמודדות שלי עם הזכרון שלך שהחליט לבקר אותי שוב ככה סתם באמצע החיים, אני לא יודע למה דווקא עכשיו החלטתי לכתוב את זה, אולי בגלל אותו בחור שראיתי ברחוב, אולי בגלל שיש פה בארץ הבלונד הרבה אנשים שדומים לך, ואולי סתם קצת רע לי ורציתי לדבר איתך קצת כמו שהייתי עושה אז.
מידי פעם הדס מעלה תמונה לפייסבוק והפרצוף שלה כל כך דומה לשלך, אתה היית אוהב את הפייסבוק, הוא נותן לך אשליה מושלמת של חיי חברה פעילים, ממש אין צורך לצאת מהבית, בכלל אני חושב שהיית אוהב הרבה דברים חדשים שלא הספקת לראות, אייפון למשל, אני בטוח שאתה לא הייתה מוותר על אחד כזה, או ליידי גאגא, יש מצב שהיית אוהב את המוזיקה והטירוף שלה, אולי אני טועה, אולי אם היית נשאר היית משתנה, מתבגר, והופך לאמן בצלאלי משונה שעושה דברים שרק הוא מבין, אולי.
אבא שלך לא כל כך אהב אותי בהתחלה, אני חושב שזה השתנה עם הזמן, אני זוכר את כל הפעמים שהוא נתן לי טרמפ מרמת גן לבית שמש, הייתי מתייעץ איתו על הכל, היה איש חכם אבא שלך, איש יקר, אני גם זוכר את הפעם האחרונה שנסעתי איתו, זה היה לתל אביב באותו בוקר מחורבן כשבאנו לראות אותך בפעם האחרונה, הנסיעה הייתה שקטה, לא ממש דיברנו בינינו, הגענו וקצת חיכינו בחוץ, כולם נכנסו חוץ ממני, אני לא ראיתי אותך, לא רציתי, פחדתי לזכור אותך ככה, מת.
יותר מאוחר בבית על המדרגות בחוץ אבא שלך שאל אותי אם אהבת אותו, חיפש קצת נחמה בתוך כל הטירוף שהיה שם, אמרתי לו שכן, ידעתי שכן.
שבע שנים עברו מאז ולפעמים אני רואה את הפנים שלך ברורות כאילו נפגשנו לפני שבע דקות.
ועוד משהו אחד קטן, לפני כמה חודשים איבדתי את החברה שלי, את אהבת חיי, היא נשארה בארץ ואני עזבתי, זה הרגיש ועדיין מרגיש כמו אז לפני שבע שנים, אני מרגיש שאיבדתי מישהו מאוד יקר ומשמעותי לחיי ושום דבר שאני אגיד או אעשה לא ישנה כלום, אני יודע שאין לי ברירה אלה לקבל שזה המצב ולהמשיך לחיות למרות הכאב המתמיד בחזה, למרות הבטן המתהפכת בכל פעם שמשהו מזכיר את מה שאיבדתי, למרות החרטה הכבדה שלפעמים לא נותנת לי לנשום, ממש לנשום, ולמרות המחשבות הבלתי פוסקות שמזכירות לי תמיד איך היה ולא יהיה עוד... אתה היית אוהב את אורלי, אי אפשר שלא לאהוב אותה.
אני יודע שאתה לא מקשיב, למרות זאת זה בשבילך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה