יום שישי, 9 במרץ 2012

רגעים קטנים בישראל של אחרי אוסטרליה

חזרתי לארץ, אני כבר חודש פה ואני חייב להגיד שזה מרגיש לא רע, נכון שלא הייתי מספיק זמן באוסטרליה כדי להרגיש שמשהו השתנה כאן, בכל זאת ראיתי כמה דברים שבהחלט ראויים לעלות לבלוג שלי, כאלו דברים שלא ממש סביר שיקרו שם באוסטרליה הסטרילית. בפוסט הקודם שלי כתבתי שלא יצא לי להתעצבן בכלל בתקופה האוסטרלית שלי, אני שמח לבשר שעכשיו הכל בסדר והצלחתי להשלים את הפער דיי מהר, חלק מהדברים שתקראו פה יסבירו בדיוק על מה אני מדבר, אז הנה כמה דברים שקרו לי מאז שעברתי במסלול הירוק בלי בושה...

עולה לירושלים, עוצר בדרך לקנות משהו, קבצנית ירושלמית אחת מבקשת 10 שקלים, אני אומר לה שזה כל מה שיש לי ומגיש לה 4 שקלים את העודף שקיבלתי בחנות, היא לוקחת, מסתכלת בשני המטבעות זורקת לרצפה ואומרת "אני צריכה 10 שקלים".

מתעורר בבית של אמא, מכין לי כוס תה קמומיל ומתיישב ליד המחשב, פתאום אזעקה, אחותי הקטנה יורדת מקומה ראשונה צועקת "אזעקה!" ובלי לעצור יורדת למרתף שהוא גם מחסן וגם מקלט, אני יוצא החוצה לראות כמה טילים אירניים נפלו כבר, אחרי שתי דקות אומרים בטלויזה שזה היה ניסוי צופרים.

עדיין בבית של אמא, הבת של השכנים בדלת, מבקשת אם במקרה יש לנו להשאיל שתי ביצים, קצת סוכר, קקאו, וטיפה אבקת מרק, אבל ממש טיפה. יש לי הרגשה שאת אבקת המרק היא לא כל כך הייתה צריכה ובכל זאת ביקשה... לקחה הכל בשקית, אמרה תודה ועברה בקופה המהירה לפני שהלכה הביתה להכין את העוגה הזולה שלה.

נכנס לסניף של אורנג' בקניון בירושלים, יש לי טלפון חדש ואני צריך להעתיק את אנשי הקשר מהטלפון הישן, מגיע תורי, אני מתיישב מול בחורה יפה, אפילו יפה מאוד, אני אומר שלום היא לא עונה, בחיי רק מסתכלת עלי, חיכיתי שניה ואז ביקשתי להעביר את אנשי הקשר, היא קמה, חיברה את שני המכשירים למכונה והרכינה ראש בהמתנה, אח"כ החזירה, אמרתי תודה ושוב חיכיתי, היא עדיין לא אמרה כלום, אז הלכתי בלי לשמוע מילה מהיפה הזאת שפתאום נראתה לי מכוערת קצת.

אחרי שלושה ימים בארץ הקודש אני מקבל טלפון, על הקו בן מהמילואים מודיע לי חגיגית שהחגיגה נגמרה ויש לי מילואים עוד חודש, באמת אין כמו מילואים באמצע החורף כדי להתחיל תקופה חדשה בארץ, מה יותר טוב מאוהל, מדים משומשים, נשק משומן היטב ואוכל גורמה מהמטבח הצה"לי, תענוג... אז אם כבר יש נשק תרגישו חופשי לפלוט עלי כדור ישר למצח.

נוסע בכביש מספר 1, לפני נוסע רכב פרטי ועליו קשורים ברישול המוני קרשים, חשבתי שזה קצת מפחיד לנסוע אחריו והחלטתי לעקוף, עוד לא הספקתי ללחוץ על ידית האיתות וכל ערימת הקרשים התנפצה על הכביש 20 מטר ממני כשאני במהירות 100 קמ"ש... ברקס עצבני ותמרונים של טייס קרב ובקושי הצלחתי להתחמק, באמת שלא היה חסר הרבה כדי שגם אני אכנס לסטטיסטיקה. הוא עוצר בצד אני עוצר אחריו, לפני שנסעתי שמתי לב למדבקה על האוטו שלו "ישראלי זה הכי, אחי", ואני שואל ברצינות, הכי מה?

פורים בבית של אמא, אני יוצא מהבית ואני רואה חרדי עובר את הכביש יד ביד עם הבן שלו בערך בן 8, מראה דיי נפוץ בבית שמש, חוץ מדבר קטן שקצת בילבל אותי, שניהם היו לבושים במדי צה"ל כולל M16 מקוצר, דרגות של רמטכ"ל וכומתה של גולני... כמה דברים יש לי להגיד על המראה הסוריאליסטי הזה: אם אתם חרדים שלא מתכוונים איי פעם להתגייס למה שלא תשבו בשקט ולא תציגו לנו את הפרצוף העצלן שלכם ליד כומתה של גולני. הדבר השני הוא מאיפה לעזאזל השגתם את המדים? והדבר האחרון בחיית ראבק מה אתה אומר לבן שלך אם הוא אומר שהוא רוצה להיות חייל כשיהיה גדול?

עדיין פורים, יוצא למסיבה של העבודה בנמל תל אביב, החנתי את המכונית קצת רחוק אז הייתה לי קצת הליכה, בערך באמצע הדרך אני קולט נינג'ה בן לא פחות מ-38 הולך לפניי, מידי פעם הוא מסדר את המסכה על הפנים שיראה לאן הוא הולך תוך כדי הסידור נופלים לו הנונצ'קו והוא מרים אותם ותוקע חזרה בחגורה, תוך כדי שהוא מחזיר אותם לחגורה חרב הסמוראים שמונחת לו בגב מחליקה דרך החולצה והוא תופס אותה ברגע האחרון... אולי זה רק אני אבל אני לא מצליח להביא את עצמי להתחפש בלי להרגיש מפגר כמו שאני בטוח שהוא הרגיש... מישהי בעבודה אמרה שזה בגלל שהילד שבי כבר מזמן מת... יש מצב שהיא צודקת.

לסיכום, אם אני מרוויח שליש ממה שהרווחתי באוסטרליה, אם אני צריך לשלם חצי מהשליש הזה לדירה מעופשת בתל אביב, אם אני עובד 12 שעות ביום, אם אני מתעצבן בלי סוף, אם אני מקפח את חיי ברשלנות הישראלית, אם אני צריך ללכת למילואים בצאלים ולאכול אבק, אם אני נכנס לחנות נעליים והמוכרת דופקת לי מבט של "מה באת לי עכשיו, אתה רוצה קרוקס בראש?"... אם לא עובר יום בלי פקק תנועה של שעה לפחות... 

מישהו מוכן להסביר לי מה אני עושה פה?