יהיר ועצבני 3

תבואו להפסקת סיגריה אצלי בעבודה ואני מבטיח לכם תצוגת תכלית של עם ישראל במיטבו, במרפסת בקומה הרביעית יש תצפית מושלמת על אחד הצמתים כאן ביהוד ומה שמתרחש בצומת הזה משקף אחד לאחד בלי שום פספוס את החברה הישראלית שכולנו חלק ממנה, הצומת ללא רמזורים וללא תמרורים, מה שמשאיר לנהגים יד חופשית בכל הנוגע לזכות קדימה, עצירה, ושאר חוקים שאמורים לאפשר לצומת לתפקד בצורה יעילה. היד החופשית הזאת מספקת לי הרבה עניין בהפסקות סיגריה האלו, תמיד יש מצב לאיזה כמעט תאונה לפחות פעם ביום, אין מצב שלא נחסם הצומת למרות שאין כל כך הרבה תנועה, וכמובן שאין מצב בלי איזה גודזילה גיבן עם שערות על הגב שיוצא מהטנדר שלו ומנפנף בידיים בתנועות של ריקוד מודרני עכשווי.

עכשיו למה אני מספר לכם את זה? הסיבה היא שאני מנסה להבין מאיפה מגיעה ההתנהגות הכל כך חסרת התחשבות הזאת, למה כולם על הכביש מרגישים כאילו הם לבד על הכביש? מה כולם ממהרים כל הזמן? זה העניין? לחסוך 34 שניות בזמן שאתה לא נותן לאף אחד לעקוף אותך כדי להגיע לעבודה 34 שניות מוקדם יותר, ואז לשבת שעתיים מול איביי לבחור את הדבר הבא שאתה לא צריך? אם לא לחסוך זמן אז מה כן? למה על הכביש אנחנו תמיד בכוננות מלחמה, חסר לנו מלחמות?

יכול להיות שכל זה נובע מאגו? יכול להיות שהרדיפה הישראלית אחרי הכבוד (כל אחד רוצה להיות מנכ"ל) היא זאת שמניעה נהגים לעקוף בפראות ולא לתת אף פעם זכות קדימה? אולי על הכביש אנחנו משלימים חוסרים של כבוד שלא נותנים לנו במקומות אחרים? אולי שווה לקחת את הסיכון כדי להיות ראשון ברמזור, שווה לעקוף מימין, שווה לשמור על מרחק אפס מהרכב שלפני כדי לבדוק אם חיישני הרוורס שלו עובדים טוב, שווה להלחיץ את כל העולם ואישתו שיושבת לידו בנהיגה פראית, שווה להוציא אצבע משולשת מהחלון ולזרוק סיגריה בוערת אם צריך, כנראה שווה כי בסוף אתה עומד ראשון ברמזור ואין דבר יותר מספק מלעמוד ראשון ברמזור, לא?

הרי אפשר לעשות כל דבר כשאתה סגור בתוך האוטו שלך, יש הרגשה שכל מה שמחוץ למרחב הפנימי הזה פשוט לא ראוי להתייחסות כלשהי, בטח לא התייחסות חיובית. לא משנה מה תעשה, עוד שניה אתה נותן גז ואתה כבר לא כאן, גם אם מישהו מצפצף לך בטירוף כי זרקת אותו לשוליים תוך כדי עקיפה פראית, אתה תמיד יכול לסגור את כל החלונות, להגביר את המוזיקה ולהעלים לחלוטין אותו ואת הטענות שלו. אולי אם כולנו נתחיל לנהוג במכוניות בלי גג, אולי אז נתחיל להתייחס לנהגים האחרים כאילו הם באמת קיימים, כאילו גם הם על הכביש של אמא שלי וגם להם היא נתנה רשות לנסוע בו. אולי אם נראה את האחרים עין בעין יהיה לנו קצת יותר קשה להתנהג כמו בהמות על הכביש, קצת יותר קשה להתנהג בגסות ובחוסר התחשבות.

באוסטרליה זה לא ככה, זאת האמת! באוסטרליה אף פעם לא ראיתי מכונית אחת שחוסמת צומת, באוסטרליה אנשים מאטים כשמישהו מנסה להשתלב בתנועה, באוסטרליה יש עוד אנשים על הכביש חוץ ממך, בתור ישראלי הכביש עדיין רשום בטאבו על אמא שלך אבל כאמור היא מרשה להם להשתמש בו. אז מה? האוסטרלים יותר טובים מאיתנו? האוסטרלים לא מחפשים כבוד על הכביש? האוסטרלים לא ממהרים לשום מקום? אולי... מה שבטוח זה שאת הילדים שם הם מחנכים קצת יותר טוב לכבוד הדדי, לסבלנות, וכשהם גדלים הם מבינים שלנהוג כמו פרא אדם זאת לא אופציה, לא על הכביש ולא מחוץ לכביש. אולי כדאי להוסיף לתכנית הלימודים של משרד החינוך עוד כמה תכנים שקצת חסרים שם, כמו למשל קורס באדיבות, או קורס בנינוחות או אפילו קורס באיך להתגונן מפני ערס עם נבוט שיוצא מהרכב שלו עם פרצוף של חניבעל לקטר (Run, Forrest, run!).

תרבות הנהיגה שלנו משקפת אחד לאחד את התרבות שלנו בשאר תחומי החיים, אם לסכם את העניין במשפט אחד ענייני אז אנחנו פשוט שמים זין על כל אחד שהוא לא אנחנו, שום דבר לא חשוב יותר מהזמן שלנו, מהנוחות שלנו, ומהכבוד שלנו. תמיד על חשבון מישהו, תמיד חוסר אחריות בלי לחשוב על התוצאה, תמיד יהיה בסדר, תמיד יאללה בקטנה אחי כולה פס לבן, תמיד אני ואני ואף אחד אחר לא מעניין. לצערי אין לי ספקות בעניין הזה. החברה הישראלית כמו הצומת הזאת ביהוד היא סיר לחץ מטורף מלא באגו ושנאת האחר כברירת מחדל, מן הרגשה כללית שאם אני לא אדפוק אותך כנראה שתדפוק אותי קודם... לצערי גם בעולם חושבים עלינו ככה, כמעט בכל מקום שהייתי (והייתי) הישראלים בדרך כלל יחפשו את הדרך לעקוף, לסדר ולתחמן, ברוב המקרים תוך כדי צפצוף ארוך ומורט עצבים על הצופר ועל על כל מי שבסביבה.

איך לעזאזל הפכנו לכאלה? אני לא רוצה להיות כזה.

מלצר יש לי פָּליט במרק!

אני רואה אותם כל בוקר בדרך לעבודה, יושבים במאות כמעט בכל פינה בחלק הדרומי של תל אביב שם אני גר, מחכים בסבלנות שאיזה שיפוצניק יאסוף אותם ליום מסריח של עבודה קשה רק בשביל לקבל כמה גרושים לעבור עוד יום. אני רואה אותם כשאני הולך לשטוף את האוטו ביפו, באחד ממכוני השטיפה מועסקים רק פליטים מאפריקה, ואין לי ספק שהם מקבלים מעט מאוד בעבור יום ארוך של קירצוף מכוניות ליסינג של עצלנים כמוני, והם עושים את זה טוב ומהר, מודים לאלוהים ולאיסמעיל הבעלים שיש להם את המעט הזה.

כל פעם שמעלים את נושא הפליטים מאפריקה בתקשורת ולאחרונה עושים את זה הרבה, מדברים על זה כאילו זאת הבעיה הכי גדולה של עמנו המוצלח והנאור, התקשורת תמיד מדברת על הצרות צרורות שהם עושים פה, פשע משתולל ברחובות, אונס של נערות צנועות וחסודות והכל בידי חבורת חוליגנים אפריקאים רשעים מרושעים שפרצו את הגדר והכינו מבעוד מועד תכנית זדונית ומפורטת לחסל את השקט הפסטורלי הסורר ברחובות תל אביב.

מה זה בכלל פליט? אז כדי שלא יהיו טעויות... פליט הוא אדם שנשקפת לו סכנה ברורה בארץ המוצא שלו ומכורח הנסיבות הגיע בדרך לא דרך למדינה אחרת ברוב המקרים קרובה גיאוגרפית. אז נכון שאין להם תעודת זהות כחולה ונכון שלא זרקו עליהם סוכריות בבר מצווה אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לבעוט אותם בוולה מעל הגדר חזרה לתופת ממנה הם הגיעו, אסור לנו, ע"פ האמנה הבינלאומית ובטח ע"פ המצפון שלנו, לאנשים האלו אין שום סיכוי לחיים אם ניתן לאסיר לעתיד אלי ישי לפעול לפי מצפונו המשובש (או לפי העובדיה שלו) ולגרש אותם מהמעט אויר שיש להם כאן.

אני באמת לא יודע מאיפה להתחיל להסביר את הקריזה שאני חוטף בכל פעם שאני שומע על המסכנים האלו, אולי נתחיל מזה שהחיים שלהם חרא. אולי מזה שגם אם נותנים להם עבודה הם מרוויחים אולי מנת פלאפל ביום והם בכלל לא אוהבים פלאפל. אולי אני אתחיל מזה שאין להם מושג קלוש איך להתחיל לתקשר עם הסביבה החדשה שהגיעו אליה, אפילו כשעוצרים אותם שוטרי ההגירה הידועים בעדינותם אין להם שמץ של מושג באיזה עוון הם זוכים לשבת במעצר. אני חושב שאני אתחיל מזה שהאנשים האלו (בני אדם) מנסים בסך הכל לנשום, בסך הכל לחיות ולא למות, בסך הכל לאכול חצי פיתה ביום והם מוכנים לעבוד קשה בשביל הפיתה הסרוחה שלנו.

ואתם באים אליהם בטענות שהם רק מביאים צרות... נשבע לכם באחותו השמנה של אלי ישי שאם הייתם זורקים אותי במדינה שאני לא מכיר אחרי תלאות שלא ברא השטן, בלי יכולת מינימלית לתקשר עם הסביבה או להכניס מעט אוכל לבטן שלי הייתי עושה צרות בצרורות, לא כי אני מרושע מבטן ומלידה ולא כי אני שחור מאפריקה, מהסיבה הפשוטה שאני בלי אמריקנו חלב קר בצד לפחות פעמיים ביום, פשוט לא אחראי למעשי. וברצינות איך אתם מעזים לבוא בטענות לפליטים המסכנים לפני שאתם דואגים להם למינימום קורת גג, עבודה, משהו קטן לאכול, אולי קצת עברית שידעו כשגונבים אותם במכולת. מה עשיתם כדי שאלו לא ידחקו לפינה וילכו לגנוב את הלחם שלהם? מה עשיתם כדי שהם לא יהפכו לשיכורים ועושי צרות כמו שאתם קוראים להם?

ואלו שצועקים בהפגנות להעיף אותם לחור שממנו הם באו, אלו מתחלקים לשניים, הראשונים שלא מפעילים את המוח הקטן שלהם, שלא ממש מבינים מה זה פליט, אלה צועקים בעיקר כדי להוציא עצבים ושק החבטות התורן שלהם הוא הפליט המסכן שרק מבקש להמשיך לחיות, (דוגמא לבחורה נדירה שמצליחה לחיות ללא מוח בתמונה למטה). הסוג השני קצת יותר מפחיד אותי, אלו דווקא כן מבינים את המשמעות של להחזיר פליט לארץ שכנראה תזיין לו ת'צורה ועדיין יגידו לך שזאת בעיה שלו או של העולם אבל בהחלט לא בעיה שלנו. אלי ישי הוא אחד כזה שלא ממש אכפת לו מאף אחד חוץ מהעובדיה שלו ועוד כמה פרזיטים בחליפות, זה שיש לאיש הזה את הכח לקבוע גורל של כל כך הרבה מוכי גורל פשוט מבאס אותי.

ואיך אפשר בלי לשפשף את מנורת הקסמים ולהוציא את השד העדתי, אני דיי בטוח שאם היה קורה משהו בשוודיה והמדינה שלנו הייתה מוצפת בשוודיות חמודות עם צמות, צייד המכשפות היה קצת שונה, אולי זה רק אני אבל יש לי הרגשה חזקה, תחושת בטן, שהצבע השחור שלהם קצת גוזר את דינם...

אין ספק שלא למדנו כלום מההיסטוריה האפלה שלנו, אנחנו חארות בדיוק כמו כל השאר.

עם סגולה בתחת שלי!

השקט שלך

היית שקטה כשפגשתי אותך במסדרונות של מרקורי, קראתי לך "חרישית", היית שקטה כשקנית לי את קערת הקורנפלקס ששינתה לי את החיים, לא אמרת כלום כמעט כשחיבקתי אותך במעלית ועזבתי שניה לפני שהיא נפתחה, שלא יגלו אותנו, היית שקטה מאוד כשחתכתי לך ריבועים מושלמים של שניצל ב"לחם יין" ושמתי בקצה הרחוק של הצלחת, קרוב אלייך. היית שקטה ומאושרת כשכתבתי לך פתק מקופל לכל שעה כשלא הייתי בעבודה, שתרגישי שאני שם, היית שקטה כשישבנו בספסל שכבר לא קיים ב"בני עטרות" וחלמנו להיות ביחד, היית שקטה ויפה כשלבשת את השמלה הסינית שלך, היית שקטה כשעמדנו במרפסת בעבודה ואמרתי לך שאני כנראה אוהב אותך.

היית שקטה כשאמרת לי שאת עוזבת אותו ועכשיו זה רק את ואני, היית שקטה ומושלמת כשהתעוררנו בפעם הראשונה ביחד, היה לך ריח של אושר ולא רציתי לצאת מהמיטה, כעסת עלי בשקט כשלא פיניתי לך מספיק מקום בארון, היית שקטה כשהלכנו יד ביד ברחוב בלי להסתיר, היית שקטה כשקיבלת אומץ והלכנו לקנות לך מכשירי שמיעה באיבן גבירול, היית שקטה ומתוקה כשהלכת איתם בפעם הראשונה מסתירה עם השיער, היית שקטה כשישבת שבוע שלם בבית חולים, עצובה, חיכית לי בשקט שאבוא לבקר, היית שקטה כשעברנו לדירה יותר גדולה ושיפצנו אותה ביחד, היית שקטה וצמאה ביום כיפור והרכבת את הפאזלים המטורפים שלך.

היית שקטה כשנסענו ליוון, שקטה מידי, שקטה כששכרנו אוטו דפוק ולא מיני קופר כמו שרצית, כשנסענו לגרמניה היה לך קר והיית שקטה, שקטה כשלא רציתי לבוא איתך לניו יורק בפעם הראשונה וגם בשניה, היית שקטה ב"אורנה ואלה" כשיצאתי לעשן אחרי שלא נגעתי שנה בסיגריה, מאוד לא אהבת את זה ועדיין היית שקטה, היית שקטה כשהיית לבד במיטה למרות שרצית אותי לידך, היית שקטה כשהלכנו לאותן המסעדות ואכלנו את אותן המנות, היית שקטה כשהשגרה השתלטה לנו על החיים.

היית שקטה כשעשיתי את כל הטעויות האפשריות, הטעויות שהרחיקו אותך ממני, היית שקטה כשנתת לי לחזור לעשן והיית שקטה כשהתעצבנתי בלי סיבה טובה, וכשיצאתי לבד עם חברים ואת נשארת לבד בבית גם אז היית שקטה ולא אמרת כלום, היית שקטה כשהיית צריכה אותי ואני העדפתי לעשות דברים אחרים, לא אמרת כמעט כלום, ואני אם לא אומרים לי אני לא מבין.

היית שקטה כשהורדתי אותך בטיפול הזוגי והמשכתי הביתה, בכית במיטה בשקט, היה לך רע ולא הבנתי למה, היית שקטה ומבואסת שלא עשיתי מספיק שההורים שלך יאהבו אותי, היית שקטה כשאמרתי לך שיש לי חלום לנסוע לאוסטרליה ולא לחזור, היית שקטה גם כשידעת שאת לא מתכוונת לבוא איתי, כל כך שקטה שבאמת חשבתי שנחיה לנו שם ביחד, היית שקטה כשהבאתי לך טבעת מאוחר מידי, כל כך שקטה שבאמת חשבתי שיש לה משמעות בעינייך, לא אמרת כלום כשביקשתי ממך להיות איתי עד שנמות, היית שקטה כשקניתי כרטיס וארזתי את המזוודה האדומה שלי.

היית שקטה ודומעת כשהחזקתי אותך שם על המדרכה בזמנהוף שניה לפני שנסעתי, ידעת שזה נגמר פה ולא סיפרת לי, שקטה. היית שקטה כשהודעת לי שיש לך מישהו אחר וקרעת לי את הלב, היית שקטה מידי כששלחתי לך אין ספור מכתבים וביקשתי לחזור הביתה, היית שקטה מאז ועד היום, השקט הזה שלך לא חלק ממני עוד.

לכי קיבינימט את והשקט שלך.