יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

חגים זה כל כך 2010

ראש השנה פה עוד שניה ואני עדיין בסידני, עדיין בניכר, עדיין בגולה... וזה בדיוק כמו שחשבתי, עוד לפני שהחג הגיע אני כבר מרחם על עצמי שאני אהיה פה לבד וכולם יחגגו בארץ... עכשיו זה לא שאני איזה חובב חגים, ברוב המקרים חגים היו מטרד לא קטן בשבילי, אבל אז לא ידעתי כמה טוב עשה לי המפגש עם כל המשפחה, אז לא ממש הרגשתי כמה אני אוהב את זה, את הבלגן, את הילדים חסרי המנוחה, את כאב הבטן מכל המאכלים הלא שגרתיים, ואת הרעש, אוי כמה רעש... אני כנראה אשב בדירה שלי והחג לא יורגש פה בכלל, ואני אוכל דגים קפואים מהמקפיא, ויהיה לי שקט פה כי אין ילדים שזורקים עליך צ'יפס ובכלל דיי מסודר פה, הייתי נותן הכל כדי לשבת חמש דקות עם כל המשפחה על הדשא במושב, לאכול עד כאב בטן, ללכת מכות עם כמה ילדים ולשמוע את כולם מדברים בעיקר על קניות ומתכונים. וסבתא, יושבת בצד מסתכלת על כולם מרוצה ממה שהחיים הביאו לה אני חושב, מידי פעם יגיע עוד משלוח של עוגות לשולחן, ועוד קפה, ועוד...
אז נכון שזה לא כזה דרמטי, ונכון שקיבלתי יותר מהצעה אחת לבוא לארוחת חג, ואני כנראה אלך כי זה עדיף מאשר להיות בבית לבד, אבל שום דבר לא יהיה אותו דבר, האוכל יהיה שונה (לא פשוט להשיג ג'חנון בסידני), הרעש יהיה שונה (אנגלית זה לא תימנית), והאנשים יהיו שונים, ולמרות שהם מקסימים, אין כמו המשפחה שלך בחג, המשפחה שלך זה בעצם החג, זה שכולם יושבים ביחד ונהנים אחד מהשני זה בדיוק החג, זה לא משנה איזה חג זה ומה אוכלים או מה אסור לאכול, תמיד כולם ביחד על הדשא נהנים מהשמש ומודים לאלוהים שאנחנו יהודים ויש לנו הרבה הזדמנויות כאלו. בתמימותי חשבתי שכאן באוסטרליה מכירים בחגים היהודיים ושנקבל יום חופש, אז זהו שלא, אפילו ביום כיפור אתה צריך לעבוד, כופרים!
לפעמים אני חושב שכדי להשאר כאן ולוותר על הכל בארץ נדרש ניתוח כירורגי להסרת החלק במוח שאחראי לעשות את ההשוואות של מה היה ומה יש עכשיו, זה פשוט נראה לי בלתי אפשרי להמשיך ולעשות את ההשוואה הזאת וממש להשאר כאן, הרי ברור שלמשפחה שלך יש חלק רציני מאוד בשמחת החיים שלך, ואין משפחה כאן, גם אם תחפש ממש טוב לא תמצא, אז מה עושים, עצובים קבוע? איך מתמודדים עם זה? איך עוברים את החג כשאתה יודע שכל מי שאתה אוהב חוגג שם רחוק בלעדיך? אומרים שעם הזמן זה יותר קל לעיכול, יכול להיות, אבל תחושת ההחמצה תמיד תהיה, כל חג שיעבור ישאיר לך עוד חור קטן בלב על עוד קצת אושר משפחתי שאיבדת לתמיד.
בתור ילד אתה רואה את החגים בצורה כל כך שונה, קודם כל אתה בחיים לא תפספס את התאריך של החג, כמה חודשים לפני כבר קודחים לך בבית הספר על המנהגים והמאכלים והרבה מאוד מידע שלא ממש חשוב לאף אחד (החור במצה מסמל את המחסור החמור ברופאי שיניים בתקופת המדבר), ככה שאתה תדע בדיוק מתי הוא מגיע, גם בבית שלי הייתה אווירת חג מתקרב, תמיד לפני החגים היינו הולכים לקנות בגדים חדשים, שנראו אגב בדיוק כמו בגדי החג הקודמים אבל היו חדשים, בפורים היינו מצטיידים במתפוצצים למיניהם כבר הרבה לפני שהחג הגיע, הבית התמלא בכמויות אדירות של ממתקים, אצלנו לקחו ברצינות את העניין של משלוח מנות איש לרעהו... אני זוכר את ההתארגנות שלפני הנסיעה למושב בכל חג, רעש מטורף ובלגן וסירים ומזוודות, אבל בסוף כולם יושבים באוטו מקולחים מגוהצים ומסורקים, ואמא צועקת על אבא שיזהר בכביש... שתהיה אווירה חגיגית.
בשנים האחרונות זה קצת שונה, וזה הולך בערך ככה, אני מקבל טלפון מאמא ששואלת אם אני מגיע היום, למה אני שואל, משהו מיוחד?, כן, ליל הסדר מספיק מיוחד בשבילך? אה זה היום, איזה קטע לא שמתי לב שכבר פסח, ואיך באמת תשים לב, כמבוגר ללא ילדים האינדיקציה היחידה שלך לבואם של החגים היא הפרסומות בטלויזיה, אם אתה שומע משהו בסגנון של "הפסח הזה מבצעים אדירים"... יש מצב שהגיע פסח!
לענייננו, אני יודע שנהוג להגיד שיש חשיבות יתירה לחגים כשאתה לא בארץ, אני לא מסכים, פה בגולה אין ולא יהיה חג, כי אתה לא חוגג שום דבר, ויותר מזה חגים כאן רק גורמים לך להטיל ספק בהחלטה להיות רחוק מהמשפחה, החג רק מקצין את היותך בודד במדינה לא שלך, אז במילים אחרות אני מעדיף למחוק את החגים מהקלנדר שלי לפחות עד שאני אתקין לי תחליפי משפחה נורמליים כאן בשיממון. ואי אפשר בלי מילה קטנה עד החגים המקומיים כאן באוסטרליה... אז יש להם את קריסטמס כמובן, שיש מצב לזרום איתו השנה, שמעתי שדווקא כייף. ויש את יום ההולדת של המלכה (אליזבת השניה) שהיא מלכה של הרבה מדינות וגם של אוסטרליה, היא חוגגת וכולם מקבלים יום חופש, תענוג. ויש כמובן את ה- Australia Day שזה בערך יום העצמאות שלהם, יותר נכון יום ייסוד המדינה, אף פעם לא הייתה להם בעיה של עצמאות כאן.
אז כמו שאמרתי, באוסטרליה החגים היחידים המקובלים הם האוסטרלים, חגי תשרי לא מעניינים פה אף אחד, אז אם בא למישהו להתקשר ביום כיפור, אני זמין במשרד.

שיהיה תענוג של חג.

(סתם, שירד לכם גשם הלוואי, תרגישו כמוני קצת)



יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

הדחקות בע"מ

אחד ממנגנוני ההגנה של הגוף שלנו הוא יכולת ההדחקה, להעביר דברים מזיקים ומפריעי שגרה לחדרים קטנים ואפלים במוח שקוראים להם תת מודע, לפעמים בלי הדחקה פשוט אי אפשר להמשיך, לפעמים הכאב הוא כל כך גדול שלחוות אותו זאת בכלל לא אופציה שאפשר לקחת בחשבון, וזה מה שכל כך טוב בהדחקה, היא מאפשרת לך להמשיך לחיות כרגיל בלי הפרעות, היא מאפשרת לך "לשכוח" דברים שעלולים לשבש את החיים שלך כל כך. אבל כמו שהיא טובה וחיונית ככה היא גם מסוכנת, ככל שהתת מודע שלך מלא בשלדים ככה יותר קשה לך להשאיר אותם שם, הם תמיד ינסו לצאת החוצה לנשום קצת אויר מודע, בדרך כלל מחניק שם בתת מודע, זה בערך כמו לנסות לסגור את המזוודה אחרי שדחפת אליה את כל הדירה שלך, מוקדם או מאוחר הרוכסן יקרוס תחת הלחץ וההתפרצות תגיע, ואז לא יהיה כייף.
ההדחקה הכי רצינית שתופסת הכי הרבה מקום בתת מודע היא הדחקת הריקנות, הריקנות יכולה לבוא משני דברים עיקריים, הדבר הראשון אם היה לך משהו טוב ואיבדת אותו, הדבר השני היא התחושה שאין לך מטרה טובה לחיים, ריקנות נו, חור גדול בנשמתך שאם לא יתמלא במשהו אז יהיה רע מאוד. אז אם הריקנות קיימת בחייך, כדי להמשיך לחיות ללא מטרה אתה צריך הרבה אנרגיית הדחקה, כי מי יכול להמשיך לחיות ללא מטרה ראויה, מי יכול להמשיך לחיות אחרי שהיה לו הכל ואיבד את הכל ככה בלי להתכוון, תחושת הריקנות הזאת חייבת להידחק עמוק עמוק ובמקומה צריכים לבוא זיופים קטנים שעושים את החיים הרבה יותר קלים, הרבה יותר מתאפשרים, ולפעמים, רק לפעמים קצת יותר שמחים, אתה חייב לצייר תמונה יפה ומזוייפת של המציאות שלך, לתמונה האמיתית אין מקום, התמונה האמיתית תוביל אותך למקומות לא נעימים בכלל.
Fake it till you make it
כמובן שקצת עשיתי התאמה של המושג הדחקה כי במובן הפסיכולוגי נטו הדחקה לא כל כך קשורה להחלטה שלך להדחיק דברים, במובן הזה אין לך שליטה על מה יודחק ומה לא, זהו מנגנון אוטומטי שפועל במקרה של אי יכולת עיכול של המציאות, למשל אם כילד הלכת לבקר בקיבוץ וראית חקלאי נחמד מזריע את הפרה שלו (כל היד בפנים), יש מצב שתעדיף שהאימג' הזה לא ילווה אותך כעוד זכרון מתוק מהילדות, תרצה או לא ההדחקה תבוא ותגן עליך מפני המראות הקשים. מפחיד לחשוב שאולי יש לנו בראש איזה מאגר של סרטי אימה מציאותיים שרק מחכים לטריגר הנכון כדי להציג את אימתם ולשבש לנו את החיים.
עוד מנגנון הגנה שלא נרחיב עליו את הדיבור הוא "הכחשה", בגדול גם לו יש תפקיד יחסית חשוב והוא עובד יד ביד עם ההדחקה, התפקיד שלו ברור, להחליף את המציאות במשהו אחר שיהיה יותר מתאים לעיכול, למשל או גנבו לך את האוטו ואתה מאוד אהבת את האוטו הזה, מנגנון ההכחשה יצייר לך תמונה קצת אחרת של האוטו הגנוב, אולי הוא לא היה כזה מוצלח, בטוח יש יותר טובים ממנו, והוא באמת התקלקל לפעמים, בקיצור חרא אוטו, והכל בשביל לעכל את האובדן יותר בקלות, כי אם הוא היה כזה חרא אוטו אז אולי האובדן הוא לא כזה נורא, זה עובד, וזה חיוני ביותר.
כאן מגיע טוויסט בעלילה... לפעמים בלי לשים לב אתה עושה בדיוק את ההפך, ואתה מביא את הדברים הקשים ביותר לחזית המודעות שלך, ולא רק זה, בנוסף אתה עושה אידאליזציה לדברים שלא תמיד היו כל כך טובים, ופתאום הם מושלמים, וזה רק בשביל להעצים את תחושת האובדן והגעגוע למה שכבר אין לך, למה שאיבדת ולעולם לא תקבל בחזרה, לפעמים זה קורה כתוצאה של אינסטינקטים, למשל להתעורר באמצע הלילה ולחפש את המתג של המנורה ליד המיטה ולגלות אחרי שניה שהוא בכלל לא שם, ולגלות אחרי שתי שניות שהחדר הוא לא אותו חדר, ואחרי שלוש שניות שאתה לבד בארץ זרה ושזה לא חלום ושבאמת איבדת את הכל (סליחה, נרגעתי). בקיצור אם ההדחקה היא מנגנון הגנה, אז כנראה שלפעמים אתה רוצה לפגוע בעצמך ע"י זה שתעשה בדיוק את ההיפך, אולי כדי להעניש את עצמך על זה שאתה אידיוט.

דרך אגב התת מודע שלך מדבר אליך לפעמים, זה קורה בדרך כלל בחלומות, ולא שאפשר להבין מה הוא אומר, הוא יותר זורק רמזים. יש כאלו שחושבים שפליטות פה זה גם יציאות של התת מודע (טעות פרוידיאנית קטנה), אני לא יודע כמה זה נכון, זה נשמע לי מוגזם קצת, אז לסיכום בדיחה פרוידיאנית קטנה שמצאתי ברשת:

כמה פסיכולוגים פרוידיאניים צריך בשביל להחליף מנורה?
שניים. אחד עומד על כסא ומחליף את המנורה, והשני מחזיק לו את הזין.
את הכסא! הכסא! התכוונתי שהוא מחזיק לו את הכסא.



יום שני, 19 בספטמבר 2011

אורל פיקסישיין

הפסקתי לעשן, כבר כמה ימים שלא באה הסיגריה לפי, וזה לא קל בכלל, תוסיף את הקושי הזה לעובדה שזאת לא התקופה הכי יפה בחיים שלי, והתמונה לא יפה כל כך, אבל הייתי חייב להפסיק, הרגשתי פיזית שאני חייב להפסיק, מישהו פעם אמר לי שאתה מכיר את הגוף שלך הרבה יותר טוב ממה שאתה חושב, אתה רק צריך להקשיב לו, וזה מה שעשיתי, הקשבתי לו, והוא אמר לי באנגלית עילגת שאני חייב להפסיק עם הסיגריות ולהתחיל שוב להתאמן, אני רק מקווה שהפעם זה יצליח, אני ממש לא רוצה להיות מכור לרפש הזה יותר, אני ממש לא רוצה לשלם 16$ ליום של עישונים, ואני ממש לא רוצה לחשוב כל הזמן על הסיגריה הבאה, כי ככה זה כשאתה מכור, אתה תמיד חושב על הסיגריה הבאה, הנחמה הבאה, החיבוק הבא, לא חשוב מה יקרה, תמיד יש את הסיגריה הבאה שתאזן לי את הכל, החבר הדמיוני הזה שתמיד נמצא שם בשבילך, אז זהו שלא עוד, נחמה מזוייפת לא מתאימה לי יותר, ואני מבוגר מידי בשביל חברים דמיוניים, אני צריך נחמה קצת יותר מציאותית וקצת פחות מסריחה, ושלא תתבלבלו כולנו צריכים נחמה קטנה מידי פעם, גם הלא מכורים לניקוטין צריכים להשען על משהו מידי פעם, רק שאנחנו בחרנו דרך מזיקה, מסריחה ויקרה לקבל נחמה, וזאת בעיה שדורשת פתרון.

סידני מלאה במכורים לספורט בשונה מתל אביב שמלאה במכורים לסיגריות, באמת, המון אנשים שאני רואה ברחוב לובשים בגדי ספורט, רוב האנשים בתל אביב מחזיקים סיגריה ביד בכל רגע נתון, זאת האמת, אגב גם הנתונים הרשמיים אומרים אותו הדבר, באוסטרליה יש את אחוז המעשנים הנמוך ביותר בעולם, רק 17%, וזאת בעיקר בזכות הפעולות האכזריות של הממשלה, ע"י הגבלת מקומות העישון לכמעט שום מקום, או למשל רוב בנייני המשרדים לא מאפשרים עישון בתחום חצר הבניין, אפילו שזה באויר הפתוח, אני בכלל לא מדבר על לעשן במרפסות של הבניין שאם תופסים אותך עדיף לך לקפוץ מהמרפסת מלשלם את הקנס השערורייתי, או למשל שהמיסוי על סיגריות כל כך גבוה שזה ממש הופך את הקניה לבדיחה, בטוח הרבה אנשים הפסיקו כי לא יכלו לשלם, למרות שהסטטיסטיקה היבשה אומרת שאין ירידה בעישון כשמעלים מחירים. פרסומות של סיגריות אסורות כאן לחלוטין, אפילו בחנויות הסיגריות מכוסות ואסור להציג אותן לציבור. בגדול ובקטן אני לגמרי בעד כל הגזירות האלו, אם לרוב המעשנים קשה להפסיק, או שהם לא מבינים שהם צריכים להפסיק, הממשלה צריכה להחליט בשבילם בלי רחמים, כמו שאמא מחליטה בשבילך שברוקולי זה טוב ואתה תתחיל לאהוב את זה תיכף ומיד לפני שאבא מגיע!.
אין לי ספק שזה רק עניין של זמן לפני שסיגריות יהפכו ללא חוקיות כמו הרואין, אם זה מזיק וממכר זה צריך להיות לא חוקי, תמיד לוקח לנו הרבה זמן להבין את הטעויות שלנו, כשאני הייתי ילד היינו נוסעים עם אבא באוטו, שומעים קסטה של הגששים ונושמים עשן סיגריות כחלק בלתי נפרד מחווית הנסיעה, היום כמעט לא תראה מישהו מעשן באוטו כשהילדים מאחור, וגם אם תראה זה יעורר בך צורך עז להתקשר למועצה לשלום הילד, נכון או לא? 
המבוגרים שבינינו עוד זוכרים שהיה מותר לעשן בטיסות, אחר כך היה מותר רק באיזור האחורי של המטוס, והיום אם תעשן במטוס תנחת ישר למעצר ותקבל קנס בגודל של הראש שלך. אני זוכר שבאוטובוסים הישנים של אגד היתה מאפרה בצורת חצי עיגול בין כל שני כסאות, וגם שבכל משרד ציבורי היו מאפרות על כל השולחנות, אגב, סין נמצאת בערך 30 שנה מאחור, שם עדיין מותר לעשן איפה שרוצים.
דיי בטוח שאם סיגריות לא היו כך מזיקות אז לא היו כל כך הרבה מעשנים, אנחנו תמיד רוצים את מה שאסור לנו, מה שאסור מקבל משמעות אחרת לגמרי, וזה לא קשור לכמה הוא טוב מלכתחילה, עצם היותו אסור מוסיף לו הרבה, הפרי האסור תמיד יהיה יותר טעים מהפרי המותר, וזה כבר עניין פסיכולוגי פסיכי לגמרי, כאן ההנאה היא לא פיזית בכלל, היא הנאה פסיכולוגית נטו, אני אקח מהפרי האסור ולא יקרה לי כלום, אני לא קשור לכל אילו שכן קרה להם, אני מיוחד, לי זה לא יקרה. מה שמביא אותי לעוד עניין, כשאתה מעשן אתה מפתח כישורי הכחשה חזקים ביותר, למשל כשאתה נכנס למעלית אחרי סיגריה אתה בטוח שלאף אחד זה לא מפריע שעוטפת אותך עננה של סרחון, או למשל כשמישהו שואל אותך כמה אתה מעשן ביום אתה תמיד תגיד 30% פחות ותאמין בזה בעצמך, מכחישן מקצוען!
מה שמחזיק אותי כרגע לא להדליק סיגריה זה הרבה טיק טק תפוז, והרבה מאוד כוסות תה, זה סוגר לי את הפינה של האורל פיקסישיין לא רע, עכשיו נותר לי להתמודד עם העניין הפסיכולוגי, ואני בעמדת פתיחה לא הכי טובה כמו שכולנו שמענו כבר יותר מידי פעמים... ובל נשכח את המחסור הפיזי בניקוטין שעובר דיי מהר עם כל העגבניות שאני אוכל, כן, כן, בעגבניות יש ניקוטין, לא בכמות שמוציאה עשן, אבל בכל זאת משהו. 
ויש גם דובדבן בכל הקצפת הזאת...מכיוון שניסיתי להפסיק בעבר ולא כל כך הצלחתי, החלטתי לשנות גישה, עלות של סיגריות לחודש זה בערך 450$ שזה בוחטה כסף, אז כל חודש שאני מצליח לא לעשן אני קונה לעצמי מתנה בסכום הזה, נתחיל באייפד 2, רעיון גאוני שעד עכשיו לא שמעתי מתנגדים לו, ולכן עבר ברוב קולות. 

יאללה בהצלחה.

יום חמישי, 15 בספטמבר 2011

סיבה למסיבה

של מי היה הרעיון המקורי שיום הולדת חייבים לחגוג? אני לא אומר שלא צריך לחגוג, אני אומר שזה צריך להיות ענייני, אם יש מה לחגוג יופי, אם לא, אז לא. נגיד שעברת תאונה קשה ויצאת בשלום, חופשי חייבים לחגוג, או אם קוראים לך גלעד שליט וביבי סוף סוף הזיז את התחת שלו, אז ביום הולדת הבא שלך אני מבטיח לקפוץ לבריכה בכיכר רבין, סיבה טובה בהחלט. אני לא מבין את אלה שעושים מסיבות ענק כדי לחגוג מה? את זה שכל השנה האחרונה עשיתם בדיוק מה שעשיתם בשנה הקודמת, כל יום אותו הדבר, את זה שיש לכם פחות שנה לחיות, את זה שלא הצלתם אף אחד, לא מצאתם תרופה למשהו, לא עשיתם כלום, מה אתם חוגגים? את זה ששרדתם? אני לא אומר שלא צריך לציין את התאריך ואולי להביא עוגה קטנה לחבר'ה בעבודה ולתת להם את ההזדמנות לפנק בתלושי קניה ידועים מראש, לציין זה בסדר, לחגוג זה כבר סיפור אחר לגמרי, אם אין סיבה טובה, אין מה לחגוג.
את יום ההולדת הראשון שלך, והיחיד שבאמת אפשר לקרוא לו "יום הולדת" אין שום ספק שצריך לחגוג, יש מצב גם לחמש שש שבאים אחריו, כל שנה רואים עליך שינוי משמעותי ואתה גם נהיה פחות מטומטם משנה לשנה וזאת סיבה מספיק טובה לחגיגות, ולא שיש לך הרבה ברירות, תרצה או לא יתקעו לך כובע מגרד על הראש ישירו לך שירים מפגרים, וירימו אותך בכיסא עד שתקיא את כל הבמבה אדומה שתקעת חצי שעה בבופה. והשקיות, איך חיכינו לשקיות יום הולדת שתמיד הגיעו בסוף, בחיים אני לא אבין למה חיכינו כל כך, תמיד היה שם בדיוק אותו דבר, שני מסטיקים עגולים, כמה סוכריות טופי, וופל מיובש כמו אבן, משרוקית ומדבקה של סטיב אוסטין, והכל מכוסה בשכבה יפה של חמאת בוטנים מהבמבה שזרקו פנימה.
וכל שנה אותה עוגה כושית עם סוכריות כסופות רדיואקטביות מצ'רנוביל.
ימי הולדת בכל תקופת בית הספר מיותרים לגמרי, הילדים הפופולרים מנצלים את ההזדמנות להראות לכולם כמה הם פופולרים וכמה כולם רוצים להיות חברים שלהם, הילדים הדחויים מקבלים תזכורת שהם בתחתית שרשרת המזון ושלא יחשבו לרגע לארגן מסיבה כי אף אחד לא יבוא, אפילו הדחויים האחרים לא יבואו. מה גם שבית ספר באופן כללי זה לא כייף ואין שום סיבה לחגוג כשהמציאות שלך מורכבת מחרמנות לא מנוצלת, לחץ מבחנים וגהינום חברתי עם אופציה לטראומה לטווח ארוך.
בצבא יש בהחלט סיבה לחגוג ימי הולדת, כל יום שעובר בצבא לעבר השחרור שווה חגיגה, בצבא אתה קצת יותר בוגר והאנשים מסביבך בדרך כלל אנשים שאתה מכיר מקסימום שנתיים שלוש, אנשים שלא ראו אותך מקיא על המורה בטיול שנתי בכיתה ב' וזוכרים לך את זה עד התיכון, אנשים שלא ראו אותך חוטף מכות מהנרי השמן ובוכה כמו ילדה, אנשים שלא היו איתך כל כך הרבה שנים וראו אותך בכל כך הרבה מצבים לא נעימים שאתה מרגיש שאתה לא רוצה לחגוג איתם כלום, צבא זה אנשים חדשים שלא ממש מכירים אותך וזה טוב... אגב צבא, היה איזה עם בהיסטוריה, נדמה לי עמלק, שהיה בטוח שלמי שיש יום הולדת יש הרבה יותר מזל ולכן כל אלו שחגגו זכו להיות בחזית הלחימה, מה שהיה אמת לאמיתה והם כולם חיים עד היום באושר.
מה שבאמת לא ברור לי זה ימי הולדת של זקנים, כאילו שאין לו מספיק דברים בחיים שיזכירו לו שעוד שניה הוא מת, כל יום הולדת הופך להיות מסיבת פרידה בפוטנציאל, ואף אחד לא רוצה את החגיגה הזאת, הזקן המסכן רק רוצה את השקט שלו בחזרה, רוצה את כוס התה שלו מול הטלויזיה, לא מעניין אותו חגיגות, הוא בכלל לא מזהה את רוב האנשים שמציקים לו ומנשקים אותו כאילו הרגע הוא התחתן וכל החיים שלו לפניו, המסכן רק רוצה למות בשקט, ואם אפשר אז לפני החגיגה הבאה.

מסתבר שבאוסטרליה לא נהוג להביא עוגה לחבר'ה בעבודה, זה היה נראה להם כל כך מוזר שאני מביא עוגה לעצמי, האמת יש בזה משהו, באמת יותר הגיוני שמישהו יביא לי עוגה, אבל מצד שני אם אני לא אביא עוגה איך ידעו שיש לי יום הולדת? בכל אופן, נהוג או לא, תחנו אותה עד הפירור האחרון.

יום הולדת שמח!

(ותודה ללורן וטוד שעשו לי שמח:)

יום ראשון, 11 בספטמבר 2011

טרמינלוגיה

טוב זה היה רק עניין של זמן עד שהפוסט הזה יגיע, אפילו שזה לא ממש קשור למעבר לאוסטרליה אני מרגיש שאני חייב לשפוך את זה החוצה, ואולי להשתחרר קצת מהדבר הזה שנקרא פחד טיסה, אז ככה, זה מתחיל כמה שעות לפני הטיסה שאני כבר מתחיל לחשוב על כל מיני סיבות למה אני לא צריך לעלות על הטיסה הזאת, ואני מחפש, ממש מחפש סיבות טובות, אולי אני לא מרגיש טוב ומתחילה לי שפעת, נו אני לא יכול לטוס עכשיו, שפעת צריך להעביר במיטה. ואיך אני יכול לטוס עכשיו כשיש לי כל כך הרבה דברים לעשות, אולי אני אדחה את הטיסה לשבוע הבא, אולי לעוד חודש...
עליה למטוס... הריח של הכסאות, הקרירות של ידיות האלומיניום, הרעש של המנועים שמתחממים, הדיילות שנראות כאילו השניה יצאו מהמקלחת, החיוכים של כל האנשים אחד לשני כאילו מנסים להסתיר את הלחץ שברור שיש לכולם, כל אילו הופכים את הזמן הזה שלפני ההמראה לבלתי נסבל בעיני, כר פורה לצמיחתן של הרבה מידי מחשבות על דברים לא טובים כמו מסכות חמצן, דרכי מילוט, כשל תכני...
המראה... רעש חזק של מאמץ מנועים בתוספת דחיפה אלימה קדימה, לא משהו שאפשר להגיד שהוא נעים באיזשהי צורה, ואז בשניה אחת נשמטת לך האדמה מתחת לרגליים וזה מרגיש כל כך לא נכון, כל כך לא הגיוני, הלו אדמה לאן הלכת? מי נתן את ההוראה? תתקשרו למישהו, והוא ממשיך לעלות...
ואז מגיעה ההשלמה, בנקודה הזאת אתה אומר לעצמך וואלה באמת היה נחמד, מה יש לי להתלונן היו לי חיים יפים ונעימים, שטויות, זה הרי חייב להגמר איכשהו, לא? והדיילות מחייכות כאילו זה לא הסוף שלהן גם, הן החליטו לקחת את התפקיד שלהן קצת יותר מידי ברצינות והן משדרות אופטמיות עד הרגע האחרון כמו הכנרים ההם בטיטאניק, ואני עם המזל שלי תמיד יושב מול הכנף, הכי גרוע לשבת מול הכנף, יש שם כל מיני חלקים שזזים לפעמים ואתה כל הזמן שואל את עצמך זה אמור לזוז בכלל? אני בטוח שהחלק הזה אמור להיות קבוע לחלוטין, למה הוא זז? טוב אז הוא אמור לזוז, אבל למה הוא מרעיש ככה, הוא לא אמור להרעיש בטוח, הטכנאים האלה פישלו בגדול ועכשיו כולנו נאכל אותה חזק באדמה...
ואז אתה אומר לעצמך, טוב עד שהטייסים יבינו בעצמם שהכל אבוד... בינתיים אני אנסה לקרוא ספר, אתה פותח אותו במקום שהפסקת ואתה קורא את אותו המשפט 20 פעם שוב ושוב כי כל פעם שאתה מסיים אותו מתגנבת מחשבה קטנה שמפריעה ומכריחה אותך לקרוא אותו שוב, ואז זה מגיע בלי התראה מוקדמת, כיס אוויר, לפחות ככה הטייסים קוראים לו, אני קורא לו: "לקחתי את הסיבוב לא טוב, יאללה תקיאו מ'חפת לי". הלב שלך נופל ואתה ממלמל לעצמך כל מיני דברים שלימדו אותך להגיד כשהיית ילד, כל מיני תפילות, כל מיני הבטחות שאם נעבור את זה אז כבר לא נוריד סרטים כחולים, ומעכשיו רק קומדיות בריטיות, בהנחה שאני עובר את זה בשלום כן, אם לא אז אין על מה לדבר, חוזר לכחולים כמו כלום...
בעצם רוב זמן הטיסה אתה במלחמה, אתה מנסה ללכת למקום שמח בראש ולפעמים זה מצליח, מידי פעם יש איזה רעש לא מזוהה או איזה תמרון לא ברור של הטייס ואתה מייד חוזר למקום הלא שמח של המציאות של להיות בתוך צינור פלדה שזז ממש מהר, אתה תקוע בתוך כיסא מאוד לא נוח, אתה לא יכול לפתוח חלון לנשום קצת אוויר ואתה בטח לא יכול לצאת שניה לסיגריה לנשום קצת עשן, והאנשים מסביבך עסוקים בקריאה, בסרטים, אפילו בשינה, ואני לא קונה את זה, עלי לא תעבדו, כולכם מרגישים בדיוק כמוני, כולכם שואלים את עצמכם למה הייתי צריך את זה? מה היה רע לי בבית? אבל אתם שחקנים דיי טובים, לא רואים עליכם כלום, בחיי שזה נראה כאילו אתם ממש מאמינים שהדבר הזה יכול לנחות.
הנחיתה לא פחות סופית מההמראה, אתה שואל את עצמך רגע, מה הסטטיסטיקה? אה היא טובה, אבל המסלול קצת רטוב, והמטוס הזה לפחות משנות השמונים, והדיילת שעברה פה הרגע, היא לא ממש חייכה היא בטוח מסתירה משהו, חישוב מהיר... 90 אחוז שלא עוברים את זה, אין, אבוד אז אבוד, ואז המטוס נוגע בקרקע והכל רועד ואתה מנסה לחשוב על דברים אחרים חוץ מהרעידות והברקס המוגזם שאתה יודע שהוא לא סטנדרטי ומשהו לא בסדר שם בבלמים, ואז עצירה.
לא מאמין שזה נגמר...אתה יורד מהמטוס והדיילת אומרת לך שלום, ותודה... מה תודה, מה? "אחרי החוויה הקשה שעברנו ביחד זה כל מה שיש לך להגיד? את לא מרגישה שעכשיו אחרי הכל, נוצר בנינו קשר חזק ביותר? חברים בלב ובנפש, אני מרגיש כאילו הרגע נחתנו מאנטבה בהרקולס... רבין פה ופרס פה וכולם שמחים חוץ מביבי... טוב אז את לא מרגישה כמוני וחבל, זאת היתה יכולה להיות תחילתה של יזיזות נפלאה..."
בשיא הרצינות, איך זה יכול להיות שהצינור המזויין הזה עם כל המשקל שלו עלה לאוויר, נשאר באוויר וירד לאדמה בלי להתפרק לחתיכות, אני בחיים לא אבין את זה.


יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

פסקול של החיים

יש משהו מאוד מיוחד בלהקשיב לשירים ישראלים ישנים ולהסתובב בזרות של סידני, במיוחד ברכבת התחתית, אני שומע מילים ומנגינה כל כך לא מתאימה וכל כך לא מתחברת עם התמונות שרצות לי בעיניים, ואולי זה מה שמיוחד בסיטואציה, הקונטרסט בין הצליל למראה הוא כל כך ברור, לפעמים אני מוריד קצת את הווליום ואז אני גם שומע את מה שקורה סביבי, איש אחד סיני צועק על הבת שלו ומתי כספי שר זו ילדותי השניה, ולי זה נראה מצחיק שיש ילדות אחרת, שיש ילדים שלא גדלים בישראל, שלא היו במושב אף פעם ולא אכלו תפוזים ישר מהעץ, שלא היו עצובים מול הסרטים של יום הזיכרון ושניה אחר כך לא הלכו לכיכר ביום העצמאות, ילדות אחרת, אני מניח לא פחות טובה, מה שבטוח מתי כספי לא חשב על הילדה הסינית הזאת כשהוא שר זו ילדותי השניה.
פעם אחת ישב מולי ברכבת בחור לבנוני כנראה, ששיחק עם חרוזי התפילה שלו, באוזניות שמעתי את "אני נולדתי לשלום שרק יגיע", וזה דווקא התחבר לי מצויין, ישראלי ולבנוני יושבים ביחד ברכבת בלי מארבים, בלי מרגמות, בלי מבזקי חדשות מהגזרה, יושבים בשלום ברכבת הביתה, כנראה ששנינו היינו צריכים לוותר על הבית שלנו בשביל השלום הזה, במזרח התיכון מישהו כבר היה מפוצץ את הרכבת הזאת.
יצאתי פעם עם מישהי נורא נחמדה, שולמית, היתה לנו תכנית לכבוש את בוסטון עם רעיון גאוני לעסק שהיה אמור להכניס מליונים, הפנטזיה שלנו היתה, כמובן אחרי שנעשה מליונים, לקנות מכונית עם גג נפתח רק בשביל להסתובב בעיר ולנגן את יהורם גאון בפול ווליום, בוסטון, יהורם גאון...מצחיק לא? כשאני שומע את יהורם גאון התמונה הראשונה שעולה לי בראש זה סימטאות יפו העתיקה, גברים במכנסיים צמודים ותספורת אפרו מקפצים לכל כיוון ובסוף כולם ביחד צועקים ישששש!... לא סימטאות בוסטון.
תמיד אהבתי את השירים של שבת בבוקר ב-103, עכשיו אני צריך לחכות לשבת בערב כדי לשמוע אותם בגלל הבדלי השעות כמובן, מעניין איך זה נשמע לאוסטרלי שעובר ליד הדלת שלי, אם אני אבקש ממנו לנחש הוא בטח יגיד שזאת מוזיקה רוסית, אחרי הכל רוב המלודיות של השירים הישנים נגנבו, סליחה, הושאלו מהמוזיקה הרוסית הישנה, אבל זה לא משנה, כל מוזיקה שגדלת עליה תעשה לך טוב כשתשמע אותה, בזכות האשליה הנעימה שפעם היה יותר טוב, תמיד פעם היה יותר טוב.
לצלילים האלה יש כח, הם יכולים להחזיר אותך שנים אחורה, הם יכולים להרים אותך או להפיל אותך לקרשים, חברים תמיד צחקו עלי שאני אוהב את המוזיקה הזאת, מוזיקה שבדרך כלל אוהבים אנשים מאוד מבוגרים, יש בה משהו במוזיקה הזאת שמרגיע אותי, שעושה לי הרגשה של בית, אני אפילו יכול להריח את הבית אם אני ממש מתרכז, ריח של אוכל, ריח של אמא, ריח של ילדות, של בטחון שהכל בסדר.
לפעמים זה כל מה שצריך, לדעת שהכל בסדר.

אגב פעם הכרתי מישהי שלא שמעה כל כך טוב...
ואז בטיפשותי הרבה הרסתי לנו את הצורה,
ועכשיו אני מתגעגע...


יום ראשון, 4 בספטמבר 2011

לא שיש לי אשליות בקשר לסידני

סידני היא ללא ספק אחת הערים היפות ביותר, הנוחות ביותר, עם איכות החיים מהגבוהות ביותר בעולם, יש פה כמה מסעדות שרק בשבילם שווה לטוס 24 שעות, חופים ומפרצים מדהימים, צוקים עוצרי נשימה ועוד רשימה ארוכה של אטרקציות שעושות את סידני למקום שכייף לחיות בו, עם זאת כמו כל דבר טוב גם לעיר הזאת יש צד אפלולי שלא תמיד ידברו עליו כשימליצו לך להגיע לכאן, ובטח שלא תמצא את זה שחור על גבי לבן במדריכי התיירים, חלק מהדברים קיימים היום ואפשר לראות אותם ברחובות, חלק קשורים יותר להיסטוריה האפלה של אוסטרליה, שהיא בהחלט אפלה ורצופה בגזענות ואלימות.

אז הנה כמה דברים שהופכים את סידני לקצת פחות מושלמת בעיני:
נערות עובדות בקינגס קרוס - אני במקרה גר ממש לא רחוק מקינגס קרוס האיזור העמוס ביותר בסידני במועדוני סטריפטיז, כמעט בכל שעה ביממה תקבל הצעות משומרי סף שנראים כמו שְ‎רֵק (מאיים אך חייכני) להכנס לבדוק את החדשות שהגיעו מאירופה, תרבות שלא ממש קוסמת לי, אבל עושה הרבה נחת להרבה אוסטרלים צעירים ומבוגרים כאחד - עוד דבר קטן בעניין הזה, אולי לתקן קצת את מה שנאמר בפוסט הקודם, אין לי כנראה מספיק מידע על התופעה הזאת, ואת דעתי אני מבסס על מעט המידע שכן יש לי, אם דעתי פגעה במישהי או הוציאה אותה משלוותה, אני מתנצל ומבטיח לחקור יותר את הנושא.
אלכוהול ואלימות ברחובות - כדי לפגוש אמריקאי לא צריך לטוס לאמריקה... לוקחים אוסטרלי צעיר וחסון, מוסיפים הרבה אלכוהול, מערבבים טוב טוב, אבוואלה מקבלים אמריקאי קולני עם בטחון מופרז וידיים מונפות לכל עבר, וכן זה אותו בחור נחמד שתפגוש ברחוב והוא יהיה אדיב וחביב, רק תוסיף אלכוהול וקיבלת מישהו אחר לגמרי. אני חושב שבכל יציאה שניה שלי אני רואה קרבות רחוב בין אוסטרלים שיכורים, פעם אחת כמה צעירים הלכו מכות עם שומרי סף של מועדון שלא היו מוכנים לתת להם להכנס, הרבה דם היה שם בעיקר של השומרים, וכמובן ששוטרים הגיעו ועצרו את כולם, הם פשוט אוהבים ללכת מכות.
כנופיות אופנוענים - לא רואים אותם כל יום אבל כשהם מגיעים שומעים אותם בהחלט, אני גר בקומה תשיעית ויש לי חלונות כפולים, כשהם עוברים כאן ברחוב כל הדירה רועדת, והם כל כך הרבה שזה לוקח משהו כמו 5-6 דקות עד שכולם עוברים והשקט חוזר שוב, אני לא חושב שהם כנופיות של פושעים אבל אני בהחלט לא מתכוון לבדוק את זה (סליחה מייט ה-1200 סמ"ק שלך קצת עושה רעש, אתה יכול להנמיך?)
הומלסים - זה לא אלנבי כאן, לא תראה אותם זרוקים על המדרכה עם פצעים פתוחים ושלט שמספר את סיפור החיים הקשה שלהם, אבל הם קיימים ואפשר לראות אותם יושבים על המדרכה מכוסים בדרך כלל בשמיכות, מחכים שמישהו יזרוק להם דולר או שניים, ההבדל המשמעותי ביותר בין ההומלסים כאן ובארץ הוא שכאן הם לא מתחננים שתעזור להם, הם לא עושים שום דבר שיגרום לך לרחם עליהם ולהוציא כסף מהכיס, הם פשוט יושבים בשקט בפינה שלהם על המדרכה בלי להפריע לאף אחד, חסרי בית לא צריכים להיות בשום עיר, מישהו צריך לדאוג להם לחיים נורמליים.
כולם פה ילדים של אסירים - אני חושב שהדבר הכי משונה באוסטרליה בכלל, לא רק בסידני, הוא העובדה שיישוב היבשת הזאת התחיל כבית כלא בריטי אחד גדול, באיזור המאה ה-17 הובאו לכאן בערך 700 אסירים (עדיין חשבו שהיבשת ריקה) על מנת לרצות עונש מאסר, אז נכון שעם השנים הייתה גם הגירה מרצון של אנשים שלא עשו שום רע לאף אחד (כמוני), אבל רוב הלבנים כאן הם בעצם צאצאים של אסירים בריטיים, שחלקם אגב היו יהודים... קטע קטע לא? אז אם אתם שואלים אוסטרלי מאיפה אבא שלו במקור אל תתפלאו אם הוא עונה לכם "אגף 9".
אבוריג'ינים - על הכתם השחור בהיסטוריה של אוסטרליה בכל הנוגע לאבוריג'ינים אני אקדיש פוסט נפרד כי צריך, בכל אופן אבוריג'ינים בכלל לא נחשבו אזרחים באוסטרליה עד סוף שנות השישים, כנסיון לשלב אותם בחברה המערבית ילדים נלקחו מהמשפחות שלהם וגודלו אצל משפחות מערביות, וזה כמדיניות של השלטונות! "הדור הגנוב" ככה קראו לזה, אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר על האבוריג'ינים הטסמנים שנכחדו כליל כתוצאה של מדיניות השלטונות שעקרו אותם ממקום הולדתם לאיזור בלי תנאי מחיה מספקים, ועל הדרך הדביקו אותם בזנים חדשים של מחלות שהובאו מאירופה, מה שגרם להכחדתם כליל מעל פני האדמה, אגב, ידידי אמנון כרמל כתב מאמר מאוד מעניין על האבוריג'ינים הטסמנים כאן כדאי מאוד לקרוא.

בקיצור לא הכל ורוד בסידני, גם פה יש פוליטיקאים שמנים ומושחתים כמו בכל העולם, גם פה שכר דירה חודשי זה מחיר של אוטו (כזה שממש נוסע), גם פה שמעו על שיטת מצליח, והם בודקים את העירנות שלך באופן קבוע, גם פה לכל חוזה יש אותיות מאוד קטנות, וגם פה הרחובות מלאים ערסים (לבנונים) שיש להם דיסקוטק באוטו.
מה שבאמת חשוב זה שיש טלויזיה טובה, ואם למות כמו כלבה... אז לפחות שהטלויזיה תהיה טלויזיה.

אמנון כרמל