ביום שהתחתנת

יום שישי יצאתי עם שתי חברות לקפה השכונתי, שישי רגיל חורפי אבל חמים, אני יושב איתן בחוסר חשק מורגש ואין לי מה להגיד, אין לי מה לתרום לשיחה שלא מעניינת אותי בכלל, אני מזמין קפה וסנדביץ' טונה למרות שאין לי תיאבון, רק דבר אחד מעסיק אותי, רק דבר אחד אני רואה מול העיניים, אני רואה אותך עומדת מתחת לחופה שמחה, מבויישת, מלאת תקווה שהפעם זה יצליח, מאופרת, למרות שאת יודעת שלא יפה לך, לצידך עומד אחד שיש לו סימן שאלה גדול על הפרצוף, אני לא מכיר אותו ואת מתחתנת איתו, מוזר לי שאת מתחתנת עם מישהו שאני לא מכיר, אני שואל את עצמי איך יכול להיות שאת שהיית כל כך עמוק בחיים שלי נקשרת כל כך חזק למישהו שאני לא מכיר, ואני יודע שזאת מחשבה קצת מטורללת אבל זה מה שעובר לי בראש, חלק ממני עם מישהו אחר ואני בכלל לא מכיר אותו.

אני מתקשר לעליזה, היא זאת שסיפרה לי שאת מתחתנת היום באירוע מצומצם למשפחה וחברים, הוציאה את זה כאילו היא מספרת לי את הדבר הכי סטנדרטי בעולם, לא ממש מודעת לדקירה המכאיבה שעברה לי בחזה באותו הרגע... אני מדבר איתה על הלביבות שהיא מטגנת ומחכה שהיא תזכיר את זה שבכל זאת זהו לא יום שישי רגיל. היא מרגישה שיש לי אג'נדה אחרת בראש חוץ מהלביבות שלה ועדיין לא מסיתה את השיחה לכיוון המתבקש, אני מאחל לה שבת שלום ומנתק באכזבה מסויימת. גם אם היינו מדברים עלייך לא הייתי יודע מה להגיד, מה כבר יש להגיד, היה מזמן, נגמר מזמן, התחיל משהו חדש ומישהו היה מספיק אידיוט כדי להשאר קצת מאחור ועוד לכתוב על זה בבלוג שלו, אז טוב שלא דיברנו עלייך ועל החיים החדשים שלך, טוב שלא דיברנו על סימן השאלה הזה שמתחתן איתך, ועכשיו יש אישור לכך שהוא עושה לך רק טוב.

אצלי עדיין יום שישי רגיל, כביסה, קצת עיתונים, קפה של בוקר, ואצלך לא רגיל בכלל, אצלך יש חתונה, ויש חתן ואורחים, וכוס שבורה, ורבי עם בדיחות מטופשות, ואחיינים חמודים לבושים יפה... ובכל השמחה הזאת יש אותך, אותך שאני מכיר ויודע, מסמר הצהריים בעל כורחך, מקבלת הרבה תשומת לב כיאה לכלה טריה, היית מוותרת על החגיגה כמו שאני מכיר אותך. אצלי עדיין שישי סתמי. עושה סיבוב למכולת השכונתית קונה שניצלונים שיהיה מה לאכול עם הפתיתים, סיבוב קטן לסופר פארם לקנות אנטיביוטיקה לחיידק המזדיין שתקף לי את הבטן. גם לך היה אחד כזה, זוכרת, היית בבית חולים שבוע בשביל להוציא אותו, והבאתי לך איתמר קטן מפרווה נעימה כדי שיהיה לך שמח.

חבר שולח לי תמונה של התינוק החדש שלו שנולד רק לפני יומיים, חברה אחרת מודיעה לי שהיא אוטוטו מתחתנת, השישי הזה הופך מיום סתמי ורגיל ליום של הודעות משמחות, תלוי את מי שואלים כמובן. כל ההודעות האלו מוסיפות עוד קצת קונטרסט בין המציאות הרגילה והמאוסה שאני נמצא בה לחגיגה שיש לי בראש, החגיגה שאת נמצאת במרכזה ברגעים אלו ממש, אני חושב שוב על איפה טעיתי כאילו לא חשבתי על זה מיליון פעם, שוב עולים לי הרגעים שבזכות כל אחד מהם אני פה ואת שם. ואין באמת מי שיבין, אין אחד שלא יגיד לי שאני קצת מפגר שאחרי כל כך הרבה זמן עדיין לא יצאת לי מהסיסטם באופן מוחלט וסופי, אז אני לא מספר, סתם עושה פרצוף עגמומי ומחכה שיעבור היום הזה כבר.

הצפצוף של מייבש הכביסה מזכיר לי שחדר העבודה שלי הוא לא אולם שמחות ומנתק אותי לרגע מהחתונה שלך שרצה לי בראש מהבוקר. אני מפעיל אותו שוב כי שום דבר לא יבש עדיין. שניה אחר כך השכנה שורקת לי, אני יוצא למרפסת לראות על מה המהומה, היא שותה תה עם החברה האנגלוסקסית שלה, אני עומד שם שתי דקות, לא מוצא עניין מיוחד ונכנס פנימה. אני צריך את השקט כדי לחוות ממש את יום השישי הזה, היום של החתונה שלך, אני צריך את השקט כדי לתת לעצמי בראש עוד קצת על הטיפשות, על החרטות, על מה היה יכול להיות אם הייתי קצת יותר מוצלח איתך, אולי אני זה שהיה שולח עכשיו לכולם תמונה של תינוק קטן עם סרט לבן על היד.

אני לא יודע אם אני יותר לבד או יותר בלעדייך, מה שבטוח הוא שאני נורא מתגעגע.

בד"ץ ודצה

זה התחיל כשאמא שלי שלחה אותי בפעם הראשונה למכולת של ויקטור להביא כמה דברים, מעבר להוראה הברורה לא לקנות מדבקות של חבורת הזבל, ולא לבעוט בחתולים בדרך, היא גם נתנה הוראה מפורשת לבדוק כל מוצר בדקדקנות ובזהירות, ועל מה אני צריך להיות כל כך זהיר ומדוקדק? לא אם המוצר מכיל חומרים מזיקים, ואפילו לא אם התאריך בתוקף, כי אם כיתוב בשפת הקודש המעיד כי הוא כשר למהדרין למאכל אדם ירא שמיים. במילים אחרות התבקשתי לחפש על כל מוצר כיתוב המעיד כי גם במפעל הזה יושב איש חמוד עם זקן ארוך, מנמנם רוב היום ומחכה שתגיע השעה לחזור הביתה. פעם בכל ירח מלא הוא חותם על מסמך שמאשר שכל מה שיוצא מכאן ראוי לשבת על שולחנו של העובדיה בכבודו ובעצמו, והמרן הרי ידוע כחשדניסט לא קטן... שם זה התחיל, הייתי ילד וחשבתי בדיוק מה שאמרו לי לחשוב.

כשעוד הכיפה הייתה מונחת על ראשי אז עוד קיבלתי את הבדיחה הזאת שקוראים לה כשרות, לא ממש הייתה לי ברירה. בבית הכנסת למשל כל מטח סוכריות שעף לי על הראש ויורט בעזרת כיפת ברזל אל תוך הכיס שלי, עבר בדיקת כשרות קפדנית, ואם חלילה סוכריה לא עברה את מבחן החותמת היא הייתה נזרקת שוב אבל הפעם אל הפח. גם כשאתה ילד ואתה מת לתת ביס בטופי השווה שתפסת בעמל רב, גם אז אתה נוצר את לשונך ונותן לחותמת להחליט בשבילך כי ככה אמרו לך, כי בכל טופי ללא חותמת מסתתר חזרזיר קטן ושובב שיזהם אותך בחטאים ללא תקנה. אתה כבש קטן בעדר של כבשים עם הרבה אמונה בלב ואפס מחשבה רציונלית.

כל העניין עם אוכל כשר התחיל יפה לדעתי כמו כל יסודות המסורת שלנו, הלכה פשוטה וברורה להמנע מלאכול דברים מסויימים מסיבות כאלו ואחרות, מאז ההלכות האלו עברו טרנספורמציה כמו רובוטריק, והסיבה היא מאוד פשוטה, כסף. באו כמה צדיקים עם חוש עסקי מפותח והחליטו שאפשר וכדאי לעשות מהדבר הזה כסף, הרבה כסף, ערמות של כסף... אז הם הקימו את את המאפיה היהודית שבדיוק כמו המאפיה האיטלקית עושה כסף מעקרון הפחד מהלא נודע. אם לא תשלם לאיטלקים הם ישרפו אותך חי ביחד עם העסק שלך, אם לא תשלם לבד"ץ במקרה הטוב הילדים שלך ישארו רעבים, במקרה הרע אתה וכל זרעך אחריך תשרפו באש הגהינום, בקטנה.

אמא שלי הגיעה לא מזמן לביקור בסדום פינת עמורה (פלורנטין) סוף סוף אחרי שנים של העדרות מכוונת. היא באה עם אחותי הכשרה והחסודה, שתיהן ישבו ולא נגעו בשום דבר. עשיתי כמה טלפונים להזמין להן משהו לאכול אבל כמו שתיארתי לעצמי לא מצאתי אפילו מסעדה אחת כשרה בכל האיזור. וזה לא שיש לי חוות חזירים בבית ואפילו לא שרימפ ורוד אחד במקפיא (בדיוק נגמר). עדיין, כדי לא ליפול לתהומות הגהינום הן ישבו והתייבשו לאיטן, תוהות אני בטוח האם יש הלכה מפורשת לשאיפה של אוויר שהתערבב בו אוכל לא כשר, האם מותר לנשום אותו? והאם בכלל מותר לשבת על ספה שלא גזרו ממנה מעשר.

מה כל כך מעצבן אותי בסיפור הזה? אז הנה כמה דברים קטנים: מעצבן אותי שצריך לשלם כל כך הרבה כדי לקבל אישור שלבשר שאתה מוכר הייתה פרסה לפני שמעכו אותו לכדי סטייק. מעצבן אותי שהאיש עם הזקן בא לשתי דקות בשבוע, עושה צחוקים, מספר בדיחות גסות ומרביץ חתימה על הנייר, אה כן ומקבל משכורת שמנה בשביל האוויר שהוא מוכר. מעצבן אותי שהאדם הפשוט שרוצה להתפרנס ולא יכול לשלם בוחטות של כסף למאפיונרים האלו לא יצליח למכור כלום כי רוב האנשים במדינה שלנו צריכים את האישור המטופש הזה. מעצבן אותי שאמא שלי באה לבקר ואני לא יכול לקחת אותה למסעדה כמו בן אדם, אני אפילו לא יכול להכין לה כלום בבית שלי כי בכלים שלי גם שחטתי את הגדי וגם שתיתי את חלב אימו. אז עכשיו הכלים כולם טריפה והדבר היחיד שאפשר לעשות איתם הוא לקבור ולקוות שלא יצא משם שד טסמני נגוע בכלבת.

לחבר שלי יש בית קפה וגם לו יש אישור ממוסגר שמעיד שהוא פראייר מוחלט, על שום מה פראייר תשאלו, אז הנה, פעם בחודש מגיע אליו הרב א.ש (השם האמיתי שמור בתחת שלי בתוך פתק צהוב) והאדון המזוקן והאדיב אגב, אפילו לא נכנס למטבח לשניה, הוא בא, אומר שלום ולוקח צ'ק שמן במעטפה לא כולל עוד קצת טיפ מזומן בשטרות לא מסומנים (נשבע בחיי). החבר שלי יכול בקלילות להחליף את כל התפריט שלו לשרצים משוקצים, ואתם אלו שבאמת חשוב להם אוכל כשר נטו תאכלו את השרצים האלו בהנאה, ולא תחשבו לשניה על רב הרפאים הזה שבא ונעלם בלי באמת לבדוק מה תאכלו לבראנץ'. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מרגישים בטוחים, אם יש לזה ריח של בייקון זה כנראה בייקון, ואם אתם לא יודעים איך בייקון מריח תעשו גוגל.

אין לי בעיה עם אוכל כשר ובטח שאין לי בעיה עם אנשים שמחליטים שזה הקטע שלהם בחיים, אמא שלי למשל. יש לי בעיה גדולה עם השיטה הרקובה הזאת, צדיקים מאפיונרים שעושים כלום בשם השם ומקבלים על זה ערמות של כסף.

פוטושופ - אילה גזינסקי