יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

שקט שקט בייבי

יום ראשון בבוקר, ערב ראש השנה, יצאתי עם האופניים לקפה עמליה ביפו, לקחתי כמה מגזינים, ספר עבה במיוחד שאין לי שום כוונה לסיים בתקופת חיי, ושק גדול של חוסר שקט, יצאתי לחפש משהו, לא ממש יודע מה. העמסתי הכל על האופניים ודיוושתי באיטיות בדרך סלמה בואכה יפו סיטי. בקפה קיבל את פני יבגני, המלצר הכי סימפטי שקיים עלי אדמות כבושות, שאל מה בא לי לשתות עוד לפני שהחנתי את האופניים ברוורס, אמר שחם היום אז כדאי שהוא יביא לי משהו קריר תיכף ומיד, חמוד היבגני הזה, חיוך אחד גדול עם קצת איש מסביב. הקפה מלא באנשים, אנשים יפים עם כלבים מעולפים מחום, וכולם נראים כל כך מאושרים, שותים מקיאטו בלגימות קטנות ומסתכלים לצדדים, כל הזמן לצדדים אפילו לא מבט אחד קטן לזה שיושב מולם. כמוני הם באו לחפש משהו, לא ברור מה, אפשר לקרוא לזה שקט, מחפשים את השקט שנמצא פה בטוח, בין הרעש של האוטובוסים, הנביחות של הכלבים, ונתיב המטוסים שעובר בול מעל הקפה.

ישבתי-לגמתי-נרגעתי והתחלתי בסריקה... ג׳ינג׳ית חמודה פלוס פלוס יושבת מולי במכנסי יוגה עם חברה, שלא היא ולא המחשוף המוגזם שלה ניראים מכאן, דרום אמריקה אולי, מקשקשות באנגלית בינונית ולוגמות משהו מבעבע עם האצבע הקטנה למעלה. קצת מוקדם בשביל לשתות אבל פה אין חוקים, וחוץ מזה, פה על כל כפתור בחולצה מקבלים משקה חינם... גם הן מסתכלות לצדדים בלי הרף, אולי דווקא פה בקפה היפואי הזה נמצא הזכר שבסופו של דבר יעָבֵּר אותן לעבר האושר, יציל אותן מבנק הזרע ומצפורניה האימתניות של אמא. שולחות מבטים קצרצרים לא מחייבים לכל מי שעונה על הקריטריונים הבסיסיים ביותר, ומבטים קצת יותר רציניים לאילו שהן לעולם לא ישיגו, אלה שהן חושבות שמתאימים להן כמו כפפה כי הם ניראים כמו ג'ורג' קלוני, יפים, מתוחכמים, ועשויים מפלסטיק ממוחזר. ככה זה פה בקפה אנשים יוצאים לשופינג מחפשים את המוצר האולטימטיבי זה שיספק את האושר, זה שיוריד את עוצמת הרעש, זה שיפיג את הבדידות וזה שישלם ליבגני על כל הטעימים שהוא מוציא מהמטבח.

בזוית מדוייקת למחשוף של דרום אמריקה יושבים בנוחות מירבית חבורה של גברברים, טוחנים טוסטים במאנצ׳ מטורף כאילו הורידו לפני שניה שיח שלם של ירוק משובח. גם הם תוך כדי בליעה מבצעים בדיקות איכות לכל ילדונת שעוברת להם בזוית העין, מדמיינים בעשר שניות של מבט מעמיק וחודר שריון מה הם יגידו ובאיזו טקטיקה עדיף לנקוט כדי להביא אותה לסלון הרווקים שלהם בפלורנטין, מדמיינים בכמה שניות איך היא ניראת ומרגישה מתחת לשמלה הקיצית הדקיקה שלה, מנסים לנחש כמה גברים, כמותם בדיוק, כבר הספיקו לבאס לה את הצורה, כמה רפש היא צברה במהלך 25 שנותיה על ההבטחה הגדולה שאף פעם לא מספקת את הסחורה כמו שהבטיחו לה בהוליווד וכמו שהיא ואמא שלה כל כך רוצות, ואמא זה דבר חשוב, לאמא יש נטיה למות לפעמים לבד בחושך עוד לפני שהנכדים מגיעים.

כולם מחפשים את השקט, בבתי הקפה בתל אביב-יפו אין שום שקט, ערמות של כוסיות כן, אבל לא שקט. אם אין לך את היכולת לזהות את השקט הטוב הזה כשיש לך אותו בידיים, הוא יברח ממך. ואתה תקבל עונש אכזרי של חיפוש אין סופי אחריו, אכזרי מאוד כי כבר טעמת אותו ואתה יודע איך זה מרגיש לבוא הביתה אליו. ובעצם לא נשאר לך כלום חוץ מלקוות שיפסיק הרעש לכמה דקות לפני שהכל יגמר.

ביקשתי מיבגני שיפזר לי קצת שקט בסלט... חייך, התיישב, והדליק סיגריה, גם לו מגיע קצת שקט.