גירוש תל אביב

לפני ממש לא מזמן, ביום קיצי אחד, ממש כמו הימים האלו האחרונים, בא איזה טורקי עם שפם לתל אביב, עמד על איזו מרפסת עם מגאפון ביד, ופשוט הודיע לכולם שזאת כבר לא העיר שלהם ושהם צריכים לעזוב אותה מיד ובלי שאלות, בדרך כלל אנשים היו חושבים טוב נו עוד משוגע הגיע לעיר, אבל זה לא מה שקרה, הם עשו בדיוק מה שאמר הטורקי עם השפם, פשוט לקחו מזוודה ויצאו בצעדה המונית מתל אביב עד שלא נשאר אף אחד בעיר והיא נשארה ריקה, הרחובות היו שוממים ושקטים, המרפסות היו ריקות מאנשים, שום מכונית לא הרעישה, שום נהג מונית לא צפצף, אף משוגע שכונתי לא צעק שרע לו בחיים, ואפילו חתולי רחוב כבר לא הסתובבו בין הפחים. אם נכנסת לדירה ראית שאנשים השאירו כמעט הכל, הכלים עדיין על השולחן מהארוחה האחרונה, האורות עדיין דולקים, צעצועים של ילדים מפוזרים על השטיח... הכל עומד במקום אבל אין אף אחד, כולם הלכו למקום אחר במצוותו של הטורקי עם השפם.

בתי הקפה הכל כך עמוסים בקיץ עומדים עכשיו שוממים, השולחנות מסודרים, כוס קפה אחת מונחת על אחד השולחנות, מי שהזמין אותה לא הספיק לשתות לפני שהטורקי הגיע, העיתונים היומיים מסודרים על השולחן מחכים שמישהו יתעניין בהם, אבל אין אף אחד, כולם עזבו את העיר, עזבו את הבית שלהם, עזבו את הקפה השכונתי שלהם שעכשיו עומד בשקט כמו אנדרטה שמנציחה שיממון, שמנציחה אבדן של אושר, של שמחת חיים שהייתה כאן כל יום משעות הבוקר המוקדמות, ריח של קפה ומאפים שהתחלף בריח של אבק שנישא באויר ואין מי שיטאטא אותו לפח, רעש של אנשים מדברים, צוחקים, חיים, שהתחלף ברעש מציק של עלים יבשים נגררים על המדרכה לא בטוחים לאיזה כיוון כדאי לפנות.

בגינה השכונתית שומם אפילו יותר, הגינה שבדרך כלל מלאה בילדים קטנים שבאו לשחק עומדת ריקה ושקטה, אף ילד לא משחק, הנדנדות עומדות שקטות מחכות שמישהו יזיז אותן, הספסלים ריקים מאמהות צופות ומאושרות, הברז בקצה הגינה מטפטף ואין אף אחד שיסגור אותו, הגינה נטושה לחלוטין, כולם הסתלקו מהעיר כאילו מעולם לא היו כאן, הילדים שמילאו את הגינה הזאת בימי הקיץ בדיוק כמו זה כבר אינם, הלכו למקום אחר, והגינה הזאת כבר לא נשמעת כמו תחילתם של חיים תמימים ומאושרים, חיים של משחקים וחוסר דאגות, הגינה הזאת עכשיו נשמעת כמו מדבר עזוב ונטוש שהצבעוניות של המתקנים בו היא העדות היחידה לחיים מלאי החיים שהיו כאן והלכו להם למקום אחר.

חוף הים של תל אביב שומם כמו העיר, שמש נעימה, גלים מלטפים, החוף מלא בשמשיות צבעוניות מפוזרות לכל אורכו, וריק מאדם, אפילו לא נפש חיה אחת, אף אחד לא נהנה מהשמש או מהגלים הנעימים, אף אחד לא משחק מטקות, אף ילד לא בונה ארמונות בחול, אף ילדה לא אוכלת אבטיח חתוך יפה לקוביות, סוכת המציל נטושה גם היא, אין מציל ואין את מי להציל, כולם עזבו למקום אחר.

לאן הם הלכו כולם? התפזרו בכל הארץ, חיפשו עיר אחרת במקום זאת שלקח הטורקי עם השפם, חיפשו בית חדש, מרפסת חדשה, גינה חדשה לילדים, אבל הם לא מצאו מקום שיחליף את הבית שלהם, שום מקום לא יכול להחליף את תל אביב, אז הם סבלו וחיכו בסבלנות שאולי הטורקי ירשה להם לחזור לבית שלהם, והם חיכו הרבה עד שלא יכלו לחכות עוד... ואז הם פשוט מתו, לא נשאר להם כח להיות רחוקים כל כך מהאושר שידעו בתל אביב.

הסיפור הזה נשמע הזוי לחלוטין, אבל הוא לגמרי אמיתי.

בתור חובב היסטוריה התפלאתי על עצמי שלא הכרתי את האירוע הזה שנקרא "גירוש תל אביב", ככה במקרה תוך כדי שיטוט ברשת גיליתי איזה מאמר שמתאר איך ביום בהיר אחד בשנת 1917 גורשו כל תושבי תל אביב מהעיר שלהם, פשוט יצאו מהבתים בלי לארוז יותר מידי והתפזרו לכל עבר, חלק הגיעו לירושלים חלק לצפון הארץ, אבל אף אחד לא נשאר בתל אביב, בסופו של דבר אחרי שנה וחצי חלקם אכן חזרו הביתה, אבל הרבה מאוד מתו כפליטים מקור ורעב, וזה סיפור שאני חושב שכדאי שכל תל אביבי יושב בתי קפה ישמע ויזכור.