של מי היה הרעיון המקורי שיום הולדת חייבים לחגוג? אני לא אומר שלא צריך לחגוג, אני אומר שזה צריך להיות ענייני, אם יש מה לחגוג יופי, אם לא, אז לא. נגיד שעברת תאונה קשה ויצאת בשלום, חופשי חייבים לחגוג, או אם קוראים לך גלעד שליט וביבי סוף סוף הזיז את התחת שלו, אז ביום הולדת הבא שלך אני מבטיח לקפוץ לבריכה בכיכר רבין, סיבה טובה בהחלט. אני לא מבין את אלה שעושים מסיבות ענק כדי לחגוג מה? את זה שכל השנה האחרונה עשיתם בדיוק מה שעשיתם בשנה הקודמת, כל יום אותו הדבר, את זה שיש לכם פחות שנה לחיות, את זה שלא הצלתם אף אחד, לא מצאתם תרופה למשהו, לא עשיתם כלום, מה אתם חוגגים? את זה ששרדתם? אני לא אומר שלא צריך לציין את התאריך ואולי להביא עוגה קטנה לחבר'ה בעבודה ולתת להם את ההזדמנות לפנק בתלושי קניה ידועים מראש, לציין זה בסדר, לחגוג זה כבר סיפור אחר לגמרי, אם אין סיבה טובה, אין מה לחגוג.
את יום ההולדת הראשון שלך, והיחיד שבאמת אפשר לקרוא לו "יום הולדת" אין שום ספק שצריך לחגוג, יש מצב גם לחמש שש שבאים אחריו, כל שנה רואים עליך שינוי משמעותי ואתה גם נהיה פחות מטומטם משנה לשנה וזאת סיבה מספיק טובה לחגיגות, ולא שיש לך הרבה ברירות, תרצה או לא יתקעו לך כובע מגרד על הראש ישירו לך שירים מפגרים, וירימו אותך בכיסא עד שתקיא את כל הבמבה אדומה שתקעת חצי שעה בבופה. והשקיות, איך חיכינו לשקיות יום הולדת שתמיד הגיעו בסוף, בחיים אני לא אבין למה חיכינו כל כך, תמיד היה שם בדיוק אותו דבר, שני מסטיקים עגולים, כמה סוכריות טופי, וופל מיובש כמו אבן, משרוקית ומדבקה של סטיב אוסטין, והכל מכוסה בשכבה יפה של חמאת בוטנים מהבמבה שזרקו פנימה.
וכל שנה אותה עוגה כושית עם סוכריות כסופות רדיואקטביות מצ'רנוביל.
ימי הולדת בכל תקופת בית הספר מיותרים לגמרי, הילדים הפופולרים מנצלים את ההזדמנות להראות לכולם כמה הם פופולרים וכמה כולם רוצים להיות חברים שלהם, הילדים הדחויים מקבלים תזכורת שהם בתחתית שרשרת המזון ושלא יחשבו לרגע לארגן מסיבה כי אף אחד לא יבוא, אפילו הדחויים האחרים לא יבואו. מה גם שבית ספר באופן כללי זה לא כייף ואין שום סיבה לחגוג כשהמציאות שלך מורכבת מחרמנות לא מנוצלת, לחץ מבחנים וגהינום חברתי עם אופציה לטראומה לטווח ארוך.
בצבא יש בהחלט סיבה לחגוג ימי הולדת, כל יום שעובר בצבא לעבר השחרור שווה חגיגה, בצבא אתה קצת יותר בוגר והאנשים מסביבך בדרך כלל אנשים שאתה מכיר מקסימום שנתיים שלוש, אנשים שלא ראו אותך מקיא על המורה בטיול שנתי בכיתה ב' וזוכרים לך את זה עד התיכון, אנשים שלא ראו אותך חוטף מכות מהנרי השמן ובוכה כמו ילדה, אנשים שלא היו איתך כל כך הרבה שנים וראו אותך בכל כך הרבה מצבים לא נעימים שאתה מרגיש שאתה לא רוצה לחגוג איתם כלום, צבא זה אנשים חדשים שלא ממש מכירים אותך וזה טוב... אגב צבא, היה איזה עם בהיסטוריה, נדמה לי עמלק, שהיה בטוח שלמי שיש יום הולדת יש הרבה יותר מזל ולכן כל אלו שחגגו זכו להיות בחזית הלחימה, מה שהיה אמת לאמיתה והם כולם חיים עד היום באושר.
מה שבאמת לא ברור לי זה ימי הולדת של זקנים, כאילו שאין לו מספיק דברים בחיים שיזכירו לו שעוד שניה הוא מת, כל יום הולדת הופך להיות מסיבת פרידה בפוטנציאל, ואף אחד לא רוצה את החגיגה הזאת, הזקן המסכן רק רוצה את השקט שלו בחזרה, רוצה את כוס התה שלו מול הטלויזיה, לא מעניין אותו חגיגות, הוא בכלל לא מזהה את רוב האנשים שמציקים לו ומנשקים אותו כאילו הרגע הוא התחתן וכל החיים שלו לפניו, המסכן רק רוצה למות בשקט, ואם אפשר אז לפני החגיגה הבאה.
מסתבר שבאוסטרליה לא נהוג להביא עוגה לחבר'ה בעבודה, זה היה נראה להם כל כך מוזר שאני מביא עוגה לעצמי, האמת יש בזה משהו, באמת יותר הגיוני שמישהו יביא לי עוגה, אבל מצד שני אם אני לא אביא עוגה איך ידעו שיש לי יום הולדת? בכל אופן, נהוג או לא, תחנו אותה עד הפירור האחרון.
יום הולדת שמח!
(ותודה ללורן וטוד שעשו לי שמח:)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה