טוב זה היה רק עניין של זמן עד שהפוסט הזה יגיע, אפילו שזה לא ממש קשור למעבר לאוסטרליה אני מרגיש שאני חייב לשפוך את זה החוצה, ואולי להשתחרר קצת מהדבר הזה שנקרא פחד טיסה, אז ככה, זה מתחיל כמה שעות לפני הטיסה שאני כבר מתחיל לחשוב על כל מיני סיבות למה אני לא צריך לעלות על הטיסה הזאת, ואני מחפש, ממש מחפש סיבות טובות, אולי אני לא מרגיש טוב ומתחילה לי שפעת, נו אני לא יכול לטוס עכשיו, שפעת צריך להעביר במיטה. ואיך אני יכול לטוס עכשיו כשיש לי כל כך הרבה דברים לעשות, אולי אני אדחה את הטיסה לשבוע הבא, אולי לעוד חודש...
עליה למטוס... הריח של הכסאות, הקרירות של ידיות האלומיניום, הרעש של המנועים שמתחממים, הדיילות שנראות כאילו השניה יצאו מהמקלחת, החיוכים של כל האנשים אחד לשני כאילו מנסים להסתיר את הלחץ שברור שיש לכולם, כל אילו הופכים את הזמן הזה שלפני ההמראה לבלתי נסבל בעיני, כר פורה לצמיחתן של הרבה מידי מחשבות על דברים לא טובים כמו מסכות חמצן, דרכי מילוט, כשל תכני...
המראה... רעש חזק של מאמץ מנועים בתוספת דחיפה אלימה קדימה, לא משהו שאפשר להגיד שהוא נעים באיזשהי צורה, ואז בשניה אחת נשמטת לך האדמה מתחת לרגליים וזה מרגיש כל כך לא נכון, כל כך לא הגיוני, הלו אדמה לאן הלכת? מי נתן את ההוראה? תתקשרו למישהו, והוא ממשיך לעלות...
ואז מגיעה ההשלמה, בנקודה הזאת אתה אומר לעצמך וואלה באמת היה נחמד, מה יש לי להתלונן היו לי חיים יפים ונעימים, שטויות, זה הרי חייב להגמר איכשהו, לא? והדיילות מחייכות כאילו זה לא הסוף שלהן גם, הן החליטו לקחת את התפקיד שלהן קצת יותר מידי ברצינות והן משדרות אופטמיות עד הרגע האחרון כמו הכנרים ההם בטיטאניק, ואני עם המזל שלי תמיד יושב מול הכנף, הכי גרוע לשבת מול הכנף, יש שם כל מיני חלקים שזזים לפעמים ואתה כל הזמן שואל את עצמך זה אמור לזוז בכלל? אני בטוח שהחלק הזה אמור להיות קבוע לחלוטין, למה הוא זז? טוב אז הוא אמור לזוז, אבל למה הוא מרעיש ככה, הוא לא אמור להרעיש בטוח, הטכנאים האלה פישלו בגדול ועכשיו כולנו נאכל אותה חזק באדמה...
ואז אתה אומר לעצמך, טוב עד שהטייסים יבינו בעצמם שהכל אבוד... בינתיים אני אנסה לקרוא ספר, אתה פותח אותו במקום שהפסקת ואתה קורא את אותו המשפט 20 פעם שוב ושוב כי כל פעם שאתה מסיים אותו מתגנבת מחשבה קטנה שמפריעה ומכריחה אותך לקרוא אותו שוב, ואז זה מגיע בלי התראה מוקדמת, כיס אוויר, לפחות ככה הטייסים קוראים לו, אני קורא לו: "לקחתי את הסיבוב לא טוב, יאללה תקיאו מ'חפת לי". הלב שלך נופל ואתה ממלמל לעצמך כל מיני דברים שלימדו אותך להגיד כשהיית ילד, כל מיני תפילות, כל מיני הבטחות שאם נעבור את זה אז כבר לא נוריד סרטים כחולים, ומעכשיו רק קומדיות בריטיות, בהנחה שאני עובר את זה בשלום כן, אם לא אז אין על מה לדבר, חוזר לכחולים כמו כלום...
בעצם רוב זמן הטיסה אתה במלחמה, אתה מנסה ללכת למקום שמח בראש ולפעמים זה מצליח, מידי פעם יש איזה רעש לא מזוהה או איזה תמרון לא ברור של הטייס ואתה מייד חוזר למקום הלא שמח של המציאות של להיות בתוך צינור פלדה שזז ממש מהר, אתה תקוע בתוך כיסא מאוד לא נוח, אתה לא יכול לפתוח חלון לנשום קצת אוויר ואתה בטח לא יכול לצאת שניה לסיגריה לנשום קצת עשן, והאנשים מסביבך עסוקים בקריאה, בסרטים, אפילו בשינה, ואני לא קונה את זה, עלי לא תעבדו, כולכם מרגישים בדיוק כמוני, כולכם שואלים את עצמכם למה הייתי צריך את זה? מה היה רע לי בבית? אבל אתם שחקנים דיי טובים, לא רואים עליכם כלום, בחיי שזה נראה כאילו אתם ממש מאמינים שהדבר הזה יכול לנחות.
הנחיתה לא פחות סופית מההמראה, אתה שואל את עצמך רגע, מה הסטטיסטיקה? אה היא טובה, אבל המסלול קצת רטוב, והמטוס הזה לפחות משנות השמונים, והדיילת שעברה פה הרגע, היא לא ממש חייכה היא בטוח מסתירה משהו, חישוב מהיר... 90 אחוז שלא עוברים את זה, אין, אבוד אז אבוד, ואז המטוס נוגע בקרקע והכל רועד ואתה מנסה לחשוב על דברים אחרים חוץ מהרעידות והברקס המוגזם שאתה יודע שהוא לא סטנדרטי ומשהו לא בסדר שם בבלמים, ואז עצירה.
לא מאמין שזה נגמר...אתה יורד מהמטוס והדיילת אומרת לך שלום, ותודה... מה תודה, מה? "אחרי החוויה הקשה שעברנו ביחד זה כל מה שיש לך להגיד? את לא מרגישה שעכשיו אחרי הכל, נוצר בנינו קשר חזק ביותר? חברים בלב ובנפש, אני מרגיש כאילו הרגע נחתנו מאנטבה בהרקולס... רבין פה ופרס פה וכולם שמחים חוץ מביבי... טוב אז את לא מרגישה כמוני וחבל, זאת היתה יכולה להיות תחילתה של יזיזות נפלאה..."
בשיא הרצינות, איך זה יכול להיות שהצינור המזויין הזה עם כל המשקל שלו עלה לאוויר, נשאר באוויר וירד לאדמה בלי להתפרק לחתיכות, אני בחיים לא אבין את זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה