ביום שהתחתנת

יום שישי יצאתי עם שתי חברות לקפה השכונתי, שישי רגיל חורפי אבל חמים, אני יושב איתן בחוסר חשק מורגש ואין לי מה להגיד, אין לי מה לתרום לשיחה שלא מעניינת אותי בכלל, אני מזמין קפה וסנדביץ' טונה למרות שאין לי תיאבון, רק דבר אחד מעסיק אותי, רק דבר אחד אני רואה מול העיניים, אני רואה אותך עומדת מתחת לחופה שמחה, מבויישת, מלאת תקווה שהפעם זה יצליח, מאופרת, למרות שאת יודעת שלא יפה לך, לצידך עומד אחד שיש לו סימן שאלה גדול על הפרצוף, אני לא מכיר אותו ואת מתחתנת איתו, מוזר לי שאת מתחתנת עם מישהו שאני לא מכיר, אני שואל את עצמי איך יכול להיות שאת שהיית כל כך עמוק בחיים שלי נקשרת כל כך חזק למישהו שאני לא מכיר, ואני יודע שזאת מחשבה קצת מטורללת אבל זה מה שעובר לי בראש, חלק ממני עם מישהו אחר ואני בכלל לא מכיר אותו.

אני מתקשר לעליזה, היא זאת שסיפרה לי שאת מתחתנת היום באירוע מצומצם למשפחה וחברים, הוציאה את זה כאילו היא מספרת לי את הדבר הכי סטנדרטי בעולם, לא ממש מודעת לדקירה המכאיבה שעברה לי בחזה באותו הרגע... אני מדבר איתה על הלביבות שהיא מטגנת ומחכה שהיא תזכיר את זה שבכל זאת זהו לא יום שישי רגיל. היא מרגישה שיש לי אג'נדה אחרת בראש חוץ מהלביבות שלה ועדיין לא מסיתה את השיחה לכיוון המתבקש, אני מאחל לה שבת שלום ומנתק באכזבה מסויימת. גם אם היינו מדברים עלייך לא הייתי יודע מה להגיד, מה כבר יש להגיד, היה מזמן, נגמר מזמן, התחיל משהו חדש ומישהו היה מספיק אידיוט כדי להשאר קצת מאחור ועוד לכתוב על זה בבלוג שלו, אז טוב שלא דיברנו עלייך ועל החיים החדשים שלך, טוב שלא דיברנו על סימן השאלה הזה שמתחתן איתך, ועכשיו יש אישור לכך שהוא עושה לך רק טוב.

אצלי עדיין יום שישי רגיל, כביסה, קצת עיתונים, קפה של בוקר, ואצלך לא רגיל בכלל, אצלך יש חתונה, ויש חתן ואורחים, וכוס שבורה, ורבי עם בדיחות מטופשות, ואחיינים חמודים לבושים יפה... ובכל השמחה הזאת יש אותך, אותך שאני מכיר ויודע, מסמר הצהריים בעל כורחך, מקבלת הרבה תשומת לב כיאה לכלה טריה, היית מוותרת על החגיגה כמו שאני מכיר אותך. אצלי עדיין שישי סתמי. עושה סיבוב למכולת השכונתית קונה שניצלונים שיהיה מה לאכול עם הפתיתים, סיבוב קטן לסופר פארם לקנות אנטיביוטיקה לחיידק המזדיין שתקף לי את הבטן. גם לך היה אחד כזה, זוכרת, היית בבית חולים שבוע בשביל להוציא אותו, והבאתי לך איתמר קטן מפרווה נעימה כדי שיהיה לך שמח.

חבר שולח לי תמונה של התינוק החדש שלו שנולד רק לפני יומיים, חברה אחרת מודיעה לי שהיא אוטוטו מתחתנת, השישי הזה הופך מיום סתמי ורגיל ליום של הודעות משמחות, תלוי את מי שואלים כמובן. כל ההודעות האלו מוסיפות עוד קצת קונטרסט בין המציאות הרגילה והמאוסה שאני נמצא בה לחגיגה שיש לי בראש, החגיגה שאת נמצאת במרכזה ברגעים אלו ממש, אני חושב שוב על איפה טעיתי כאילו לא חשבתי על זה מיליון פעם, שוב עולים לי הרגעים שבזכות כל אחד מהם אני פה ואת שם. ואין באמת מי שיבין, אין אחד שלא יגיד לי שאני קצת מפגר שאחרי כל כך הרבה זמן עדיין לא יצאת לי מהסיסטם באופן מוחלט וסופי, אז אני לא מספר, סתם עושה פרצוף עגמומי ומחכה שיעבור היום הזה כבר.

הצפצוף של מייבש הכביסה מזכיר לי שחדר העבודה שלי הוא לא אולם שמחות ומנתק אותי לרגע מהחתונה שלך שרצה לי בראש מהבוקר. אני מפעיל אותו שוב כי שום דבר לא יבש עדיין. שניה אחר כך השכנה שורקת לי, אני יוצא למרפסת לראות על מה המהומה, היא שותה תה עם החברה האנגלוסקסית שלה, אני עומד שם שתי דקות, לא מוצא עניין מיוחד ונכנס פנימה. אני צריך את השקט כדי לחוות ממש את יום השישי הזה, היום של החתונה שלך, אני צריך את השקט כדי לתת לעצמי בראש עוד קצת על הטיפשות, על החרטות, על מה היה יכול להיות אם הייתי קצת יותר מוצלח איתך, אולי אני זה שהיה שולח עכשיו לכולם תמונה של תינוק קטן עם סרט לבן על היד.

אני לא יודע אם אני יותר לבד או יותר בלעדייך, מה שבטוח הוא שאני נורא מתגעגע.