פתאום כשלא באת

את מתקשרת אלי, אני לא מאמין שאני רואה את השם שלך על הצג.

אני עונה ושומע את הקול שלך אחרי כל כך הרבה זמן של שקט.

אנחנו קובעים להפגש מיד, נוסע כמו מטורף, מחנה את האוטו על המדרכה.

אני רואה אותך מחכה לי, עדיין לא מאמין שאת באמת פה.

אני מתקרב אלייך, את לובשת את השמלה הסינית שאני אוהב, השרשרת שקניתי לך...

אני מחבק אותך חזק, מצמיד את הפרצוף השחור שלי לצוואר הלבן שלך, נושם אותך עמוק.

אנחנו מתיישבים ואת מזמינה דיאט ספרייט, אני לא מסוגל להכניס כלום.

את מספרת לי שעשית טעות ואת עדיין אוהבת אותי, שאהבה כמו שלנו זה פעם בחיים.

את מבקשת שנשכח את השנה האחרונה, נשכח שעזבתי, נשכח שעזבת, נשכח את העלבון הגדול.

את רוצה שנהיה שוב ביחד ונתקן את כל מה שצריך, בשבילנו לא יכול להיות משהו אחר, את אומרת.

אני מסתכל עלייך, מאושר שאני שומע את המילים האלה, לא אומר מילה לשם שינוי.

אני מרגיש שמשהו משתחרר לי בחזה, פתאום אני נושם הרבה יותר טוב.

את מחזיקה לי את היד, מחייכת אלי, מרגיעה.

אומרת לי שהכל יהיה בסדר עכשיו.

מבטיחה לי שאת לא הולכת לשום מקום.

אני שומע מנגינה מוכרת באוויר.

היא מתגברת, את מתרחקת...

אייפון מחורבן.

עוד בוקר.

תיכף גם החלומות יעלמו.