מלצר יש לי פליט במרק 2

סביר להניח שסבא שלכם היה אחד כזה, אולי אפילו אבא שלכם אבל אתם הספקתם לשכוח מזמן, כי חמים ונעים פה, נעים בעבודה מסודרת, נעים כשיש אוכל במקרר, והכי נעים שיש תעודת זהות כחולה שאומרת לכם בדיוק מי אתם ולאן אתם שייכים, תעודה שנותנת לכם כל כך הרבה ואתם אפילו לא יודעים כמה. דמיינו שלוקחים לכם אותה, דמיינו שאין לכם ברירה אלא לגרור את עצמכם מכל מה שאתם מכירים וללכת למקום אחר, לא ברור, בלי שפה, בלי משפחה, ובלי תעודה שאומרת שאתם זה אתם, ואתם שווים משהו... כן, אני מדבר שוב על הפליטים שנמצאים פה בתל אביב השלווה והפסטורלית שלנו. שוב אני מרגיש צורך להזכיר לנו שהם כאן, שרע להם וזאת האחריות שלנו לדאוג להם, ולו בגלל הסיבה הפשוטה שגם אנחנו היינו באותה הסירה. גם סבא שלי בא ממדינה שעשתה לו רע, וגם הוא היה שחור. תכלס, חוץ מכמה זקנים מדגניה א' כולנו מהגרים, פליטים מאירופה וצפון אפריקה. דור וחצי עבר והספקנו לשכוח את זה.

אני בכלל לא מתכוון לפתוח פה דיון על זכויות, על זכותם להיות פה כן או לא, על זכותנו למדינה ישראלית לישראלים, אולי רק ליהודים, לא מתכוון בכלל להעלות את עניין סגירת הגבולות, אולי כל זה נכון ואולי לא. הם כאן וזאת עובדה והחיים שלהם חרא וגם זאת עובדה. רוצים עוד עובדה, אז הנה, בגטאות של הפליטים אין יותר פשע ממה שיש במרכז תל אביב, יש הגזמה ברורה בפרסום מקרי פשע שקורים שם, פשע שקורה בכל מקום באותה המידה. מה שבטוח הוא שאצל הפליטים יש יותר עוני, יותר סבל, תחושה של חוסר שייכות איומה שסביר להניח שלא חוויתם מעולם. ויותר מכל, פחד שיום אחד יבואו שוטרים ויעלו אותם על מטוס בחזרה למוות שברחו ממנו.

אני רואה אותם כל יום שלישי בין שש לשמונה מותשים אחרי יום עבודה, נאבקים בתרגילי עברית, נלחמים על כל אות ועל כל כלל בשפת הקודש, מנסים לקלוט עוד מילה ולרשום אותה במחברת העמוסה שלהם. אני רואה את האושר על הפנים שלהם כשהם מצליחים לענות על עוד שאלה קשה ששאלתי. וגם כשמגיע הזמן לסיים את השיעור הם עדיין נשרכים אחריי במסדרון כדי להספיק עוד קצת, לשאול, לרשום, לתקן... ואני לא מדבר על ילדים קטנים, אני מדבר על מבוגרים בני 25-60. כן, תלמידה בת 60 משקיעה בכל הכח בדנה קמה, דנה נמה, ודנה בלונדינית יהודיה עם תעודת זהות. וכל זה בשביל מה? משכורת הייטק? פנטהאוז ברמת אביב? כל זה בשביל להרגיש קצת שייכות, בשביל ללכת ברחוב ולדעת את שם הרחוב שהולכים בו, בשביל לחיות חיים פשוטים וצנועים עם קצת פחות סבל.

יום אחד פגשתי ברחוב במקרה את אחד התלמידים, אז ישבנו לשתות קפה, לא התאפקתי ושאלתי כמה שאלות שאחר כך הצטערתי עליהן. הוא סיפר בלי להתבייש איך רדפו אותו שם בסודן, סיפר על הכלא שישב בו שנתיים וגם על הבריחה ממנו, המסע שעשה דרך מצרים, הבדואים שלקחו את כל מה שחסך כדי לאכול, העינויים שעבר בצורה הכי ברוטאלית שאפשר לתאר, והוא תיאר (אני אחסוך מכם). הייתי המום מהכח שהיה לו לעבור את כל זה. בסופו של דבר אילצו את המשפחה שלו בסודן לשלוח להם את מעט הכסף שנשאר כדי שישחררו אותו, לפני שעבר את הגבול לישראל נתקל בבדואי עצבני שירה לו ברגל סתם כי התחשק לו. בסוף השיחה שלנו הוא כבר היה מלא דמעות... אחרי כל זה הוא הגיע לכאן, והוא ממשיך את החיים שלו עם המעט מידי שאנחנו נותנים לו כי הוא לא זכאי, כי הוא שחור, כי הוא לא יהודי, כי הוא לא ממש בן אדם.

לפני כמה ימים שמעתי איזו תכנית רדיו שבה התראיינה כתֶבֶת מידיעות אחרונות, היא פרסמה כתבה שבה היא מתארת את השכונה הדרום תל אביבית שלה לפני בוא הפליטים כשכונה שלווה, נעימה ובטוחה, ועכשיו היא לא מסוגלת לצאת מהבית ליותר משתי דקות, מתה מפחד שישדדו או יאנסו אותה. אני מאמין לה שהיא מפחדת אבל הפחד שלה הוא סובייקטיבי לגמרי, היא לא מכירה אותם, היא לא מדברת איתם כמו שהיא מדברת עם השכנים האחרים שלה. שבויה לחלוטין בדימוי השקרי שיצרה התקשורת לפליטים. ידידה שלי גרה בשכונה הכי עמוסת פליטים בתל אביב, ממש צמוד לתחנה המרכזית, היא מסתובבת חופשי בכל שעה בלי שום חשש, למה היא לא מפחדת? התשובה היא פשוטה, היא מדברת איתם, היא מתייחסת אליהם כבני אדם ולא כתופעה, היא אפילו עוזרת להם כשצריך. אז לכתֶבֶת החוששת, אנשים רעים יש גם בבוגרשוב וגם בצהלה והם באים בכל מיני צבעים.

אבא שלי לימד אותי כמה דברים בחיים, אחד הדברים שנחקקו עמוק זה אם מישהו צריך משהו ויש לך לתת אז תיתן בלי לעשות חשבון מאיפה הוא, מה הצבע שלו או אם הוא יהודי. אני לא הולך לשכנע אף אחד שזאת מטרה שווה, כל אחד צריך לחשוב ולסדר בעצמו את סדר העדיפויות שלו. אני רק יכול להגיד שאין הרגשה יותר טובה מזה שאדם שלא ידע מילה בעברית, אחרי שלושה חודשים מדבר איתך שיחה מלאה בעברית בלי טעויות (כמעט)... סיפוק אדיר.