מלצר יש לי פליט במרק 2

סביר להניח שסבא שלכם היה אחד כזה, אולי אפילו אבא שלכם אבל אתם הספקתם לשכוח מזמן, כי חמים ונעים פה, נעים בעבודה מסודרת, נעים כשיש אוכל במקרר, והכי נעים שיש תעודת זהות כחולה שאומרת לכם בדיוק מי אתם ולאן אתם שייכים, תעודה שנותנת לכם כל כך הרבה ואתם אפילו לא יודעים כמה. דמיינו שלוקחים לכם אותה, דמיינו שאין לכם ברירה אלא לגרור את עצמכם מכל מה שאתם מכירים וללכת למקום אחר, לא ברור, בלי שפה, בלי משפחה, ובלי תעודה שאומרת שאתם זה אתם, ואתם שווים משהו... כן, אני מדבר שוב על הפליטים שנמצאים פה בתל אביב השלווה והפסטורלית שלנו. שוב אני מרגיש צורך להזכיר לנו שהם כאן, שרע להם וזאת האחריות שלנו לדאוג להם, ולו בגלל הסיבה הפשוטה שגם אנחנו היינו באותה הסירה. גם סבא שלי בא ממדינה שעשתה לו רע, וגם הוא היה שחור. תכלס, חוץ מכמה זקנים מדגניה א' כולנו מהגרים, פליטים מאירופה וצפון אפריקה. דור וחצי עבר והספקנו לשכוח את זה.

אני בכלל לא מתכוון לפתוח פה דיון על זכויות, על זכותם להיות פה כן או לא, על זכותנו למדינה ישראלית לישראלים, אולי רק ליהודים, לא מתכוון בכלל להעלות את עניין סגירת הגבולות, אולי כל זה נכון ואולי לא. הם כאן וזאת עובדה והחיים שלהם חרא וגם זאת עובדה. רוצים עוד עובדה, אז הנה, בגטאות של הפליטים אין יותר פשע ממה שיש במרכז תל אביב, יש הגזמה ברורה בפרסום מקרי פשע שקורים שם, פשע שקורה בכל מקום באותה המידה. מה שבטוח הוא שאצל הפליטים יש יותר עוני, יותר סבל, תחושה של חוסר שייכות איומה שסביר להניח שלא חוויתם מעולם. ויותר מכל, פחד שיום אחד יבואו שוטרים ויעלו אותם על מטוס בחזרה למוות שברחו ממנו.

אני רואה אותם כל יום שלישי בין שש לשמונה מותשים אחרי יום עבודה, נאבקים בתרגילי עברית, נלחמים על כל אות ועל כל כלל בשפת הקודש, מנסים לקלוט עוד מילה ולרשום אותה במחברת העמוסה שלהם. אני רואה את האושר על הפנים שלהם כשהם מצליחים לענות על עוד שאלה קשה ששאלתי. וגם כשמגיע הזמן לסיים את השיעור הם עדיין נשרכים אחריי במסדרון כדי להספיק עוד קצת, לשאול, לרשום, לתקן... ואני לא מדבר על ילדים קטנים, אני מדבר על מבוגרים בני 25-60. כן, תלמידה בת 60 משקיעה בכל הכח בדנה קמה, דנה נמה, ודנה בלונדינית יהודיה עם תעודת זהות. וכל זה בשביל מה? משכורת הייטק? פנטהאוז ברמת אביב? כל זה בשביל להרגיש קצת שייכות, בשביל ללכת ברחוב ולדעת את שם הרחוב שהולכים בו, בשביל לחיות חיים פשוטים וצנועים עם קצת פחות סבל.

יום אחד פגשתי ברחוב במקרה את אחד התלמידים, אז ישבנו לשתות קפה, לא התאפקתי ושאלתי כמה שאלות שאחר כך הצטערתי עליהן. הוא סיפר בלי להתבייש איך רדפו אותו שם בסודן, סיפר על הכלא שישב בו שנתיים וגם על הבריחה ממנו, המסע שעשה דרך מצרים, הבדואים שלקחו את כל מה שחסך כדי לאכול, העינויים שעבר בצורה הכי ברוטאלית שאפשר לתאר, והוא תיאר (אני אחסוך מכם). הייתי המום מהכח שהיה לו לעבור את כל זה. בסופו של דבר אילצו את המשפחה שלו בסודן לשלוח להם את מעט הכסף שנשאר כדי שישחררו אותו, לפני שעבר את הגבול לישראל נתקל בבדואי עצבני שירה לו ברגל סתם כי התחשק לו. בסוף השיחה שלנו הוא כבר היה מלא דמעות... אחרי כל זה הוא הגיע לכאן, והוא ממשיך את החיים שלו עם המעט מידי שאנחנו נותנים לו כי הוא לא זכאי, כי הוא שחור, כי הוא לא יהודי, כי הוא לא ממש בן אדם.

לפני כמה ימים שמעתי איזו תכנית רדיו שבה התראיינה כתֶבֶת מידיעות אחרונות, היא פרסמה כתבה שבה היא מתארת את השכונה הדרום תל אביבית שלה לפני בוא הפליטים כשכונה שלווה, נעימה ובטוחה, ועכשיו היא לא מסוגלת לצאת מהבית ליותר משתי דקות, מתה מפחד שישדדו או יאנסו אותה. אני מאמין לה שהיא מפחדת אבל הפחד שלה הוא סובייקטיבי לגמרי, היא לא מכירה אותם, היא לא מדברת איתם כמו שהיא מדברת עם השכנים האחרים שלה. שבויה לחלוטין בדימוי השקרי שיצרה התקשורת לפליטים. ידידה שלי גרה בשכונה הכי עמוסת פליטים בתל אביב, ממש צמוד לתחנה המרכזית, היא מסתובבת חופשי בכל שעה בלי שום חשש, למה היא לא מפחדת? התשובה היא פשוטה, היא מדברת איתם, היא מתייחסת אליהם כבני אדם ולא כתופעה, היא אפילו עוזרת להם כשצריך. אז לכתֶבֶת החוששת, אנשים רעים יש גם בבוגרשוב וגם בצהלה והם באים בכל מיני צבעים.

אבא שלי לימד אותי כמה דברים בחיים, אחד הדברים שנחקקו עמוק זה אם מישהו צריך משהו ויש לך לתת אז תיתן בלי לעשות חשבון מאיפה הוא, מה הצבע שלו או אם הוא יהודי. אני לא הולך לשכנע אף אחד שזאת מטרה שווה, כל אחד צריך לחשוב ולסדר בעצמו את סדר העדיפויות שלו. אני רק יכול להגיד שאין הרגשה יותר טובה מזה שאדם שלא ידע מילה בעברית, אחרי שלושה חודשים מדבר איתך שיחה מלאה בעברית בלי טעויות (כמעט)... סיפוק אדיר.

טרי פויזן

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי יודע שיש לי חברה חדשה, טרי, חתולה טריקולור היפראקטיבית שאם להגיד את האמת קצת שינתה לי את החיים, טוב אולי לא ממש שינתה אבל בהחלט הכניסה תוכן שלא היה עד שהגיעה. בדרך כלל אם אני כבר כותב על משהו זה כנראה משהו שהצליח להזיז משהו ברגש שמת אצלי כבר שנים. אז בחרתי כמה רגעים מתוך רשימה מאוד ארוכה, כמה רגעים שהזיזו לי קצת\הרבה ואם בא לכם לקרוא אז יופי.

טרי קורעת אותי מצחוק #34: אני עושה לה קולות של אכילה עם לשון בחוץ, היא דופקת ריצה לאוכל שלה, נעצרת בחריקה, נותנת ביס קטן, נזכרת שאכלה יותר מידי לפני שתי דקות וחוזרת. וזה עובד כל פעם.

טרי שוברת לי את הלב #21: הולך לעבודה, סוגר את הדלת לאט, היא מסתכלת עלי, ראש נטוי הצידה, יודעת שבתשע השעות הבאות זה רק היא ואלי ישי (עכבר מפלסטיק שקיבלנו מתמר השכנה).

טרי קורעת אותי מצחוק #19: שוכבת על הגב על הברכיים שלי, מתאגרפים קצת לפני השינה, היא מחליקה תוך כדי אגרופים באוויר, נמרחת על השטיח ולא מבינה איפה היא ואיך זה קרה.

טרי קורעת אותי מצחוק #13: מנתרת ממש גבוה, עדיין לא הבינה שלכל ניתור יש גם שלב נחיתה, נמרחת שוב, רגליים פרוסות לצדדים, דופקת מבט של ״אם אתה לא מפסיק לצחוק עכשיו אני משתינה על השטיח!״.

טרי קורעת אותי מצחוק #24: משתוללת קצת יותר מידי, אני מרים אותה מהנקודה הזאת בעורף שמכבה אותה, היא זזה בהילוך איטי... בשניה שאני משחרר היא דופקת לי שריטה משולשת לפנים (נראה לך שאתה מכבה אותי, מה אני מזגן? תרגיע!)

טרי סוגרת חשבון #12: המנקה מגיעה, סוגרת אותה בכלוב הקטן כדי שלא תפריע, אני מגיע בערב מאוחר, היא עושה סיבוב על השטיח מוצאת את הנקודה הכי נקיה ומתחילה להשתין, אני מסתכל עליה ואומר ״תשתיני מותק, תוציאי הכל, אני יודע שמגיע לי״.

טרי קורעת אותי מצחוק #31: מזנקת בפעם המי יודע כמה על מכסה האסלה הסגור, מניחה שרמת החלקלקות שלו השתנתה במהלך הלילה, כמה נסיונות לתקוע צפורניים בפלסטיק ו...צניחה חופשית על השטיחון אמבטיה. לא נעים להגיד אבל אמרתי לך.

טרי קורעת אותי מצחוק #26: מגלה את הנאות החיים ולא יודעת מה לעשות קודם, בטווח של חמש שניות היא רודפת אחרי העכבר שלה, עוצרת לביס קטן מהאוכל, דופקת כמה שריטות לצל שלה, ותוך כדי הכל מלקקת את עצמה במקומות המוצנעים.

טרי שוברת לי את הלב #17: חם לי אז אני מדליק מזגן, תוך דקה היא מתכנסת לכדור קטן על הספה ומתחילה לרעוד, אני מסתכל עליה, היא מסתכלת עלי, אני מכבה את המזגן ועובר לנפנף בתפריט משלוחים של סושיה.

טרי קורעת אותי מצחוק #15: הרגליים האחוריות שלה עוד לא מגיבות בעוצמה מלאה, אבל האינסטינקטים שלה כבר בפול גז, אז כשמגרד לה הראש היא מגרדת עם הרגל האחורית את האוויר ליד הראש, מדמיינת שמתגרד לה ומגרגרת בהנאה.

טרי קורעת אותי מצחוק #20: אנחנו רואים סרט ביחד, פתאום סצינת סקס ממש לא ראויה, אני סוגר לה את העיניים, היא מורידה לי את היד ואומרת שהיא כבר בת חודש וחצי ובאזרחות היא כבר מזמן הייתה משתרללת.

טרי שוברת לי את הלב #28: בטיפשותי שכחתי את המכסה של האסלה פתוח בלילה, התעוררתי בשש בבוקר לקול יללות חזקות, מצאתי אותה בתוך המים רועדת מקור. ניגבתי אותה במגבת הכי טובה שלי עד שסיימה להתעטש.

אני מניח שעוד יהיו הרבה רגעים כאלה עם הטרי שלי, אני מאוד נהנה ולא מצטער לשניה שאספתי אותה מהצומת הארור הזה ביהוד, היא עושה לי טוב, מצחיקה אותי, דואגת שלא ישעמם לי לשניה. אני ממליץ בחום לשדרג את עצמכם באחת שכזאת. אגב אם ממש בא לכם אז פתחנו פינת ליטוף כל יום בין שמונה לתשע אבל אל תבואו לפני שמונה, היא לא מוותרת על לונדון וקירשנבאום.

חתולה קתולית

גוש קטן וכהה, זה מה שראיתי מקופל על אי תנועה בצומת סואן במיוחד ביהוד, בהיתי בגוש הזה כמה שניות כדי להבין מה אני רואה, פתאום יצאה אוזן קטנה משולשת מתוך הגוש ואז הבנתי, גורת חתולים קטנה קפואה במקומה מפחדת לזוז, מכל הכיוונים מכוניות נוסעות במהירות מטורפת. לקח לי עוד כמה שניות להבין שאני לא משאיר אותה שם, מילא מכוניות מסוכנות, אבל יהוד? לא יכולתי לתת לה להמשיך את חייה בפריפריה הזאת, הייתי חייב להביא אותה לתל אביב. כשכבר החלטתי לקחת אותה התחלף הרמזור לירוק אז עברתי את הצומת, עצרתי בצד ובריצת הילוך איטי של צ׳אק נוריס הגעתי אליה, הרמתי אותה בשתי ידיים והיא החזירה לי אהבה בצורת 20 ציפורניים זקורות עמוק לתוך העור. לא ממש כאב, אז המשכתי בדילוגים לכיוון האוטו, הנחתי אותה במושב לידי וחגרתי אותה לכיסא תינוק. סתם לא, הסתפקנו בשטיח עם לוגו של סיטרואן, היא כנראה לא אהבה את השטיח כי היא יללה כל הדרך לתל אביב.

אוי איזה חמוד אתה, אוסף חתולים עזובים... זאת תגובה אחת ששמעתי מיני רבות בסגנון... אז זהו שלא, לא אוסף חתולים, לא כלבים ולא אלפקות עזובות, בדרך כלל. בכל זאת החלטתי דווקא את זאת כן לקחת, ולמה? בכמה שניות מהרגע שהבנתי שהגוש הזה בצומת זה בעצם חתולה חיה ונושמת (עדיין) לבין הרמזור שהתחלף רצו לי שני דברים בראש, או יותר נכון שני חתלתולים קטנים שבאופן ישיר הייתי אחראי לזה שהם כרגע בעולם שכולו טוב ולא מחרבים ספה של ביתילי בהנאה באיזו דירת גג בבלי. החלטתי שכדי לסגור פינה עם בורא עולם אני חייב לו אחת קטנה לפחות וכאמור לא הייתה לי אפשרות אחרת אלא לאסוף אותה אלי. אז הנה הווידויים שלי בסדר כרונולוגי, לא לבעלי לב חלש ובעלי דוקטורט בחתולולוגיה.

אם הייתי צריך לעמוד למשפט על מה שעשיתי ככה בדיוק זה היה נראה...

הרצח הראשון - הזמן: ערב קייצי בדרכי הביתה לפני כחמש שנים בערך. המקום: רחוב יבנה תל אביב. כלי הרצח: מאזדה 3 יד ראשונה ליסינג תפעולי. עדים: טבח אחד שמן מעשן סיגריה במאחורה של מוזס, אישה אחת עם קלנועית, ושתי ילדות פקאצות עם שייק פירות ביד. עדות הנאשם: חוצה את רוטשילד במהירות סבירה, מיד אחרי הרמזור מופיע חתול קטן מטר מלוחית הרישוי של האוטו שלי, לא הספקתי בכלל ללחוץ על הבלם וכבר שמעתי את המכה שהוא קיבל. האטתי והסתכלתי במראה, לא היה רכב אחרי אז ראיתי אותו בבירור מתפתל על הכביש ברגעיו האחרונים. יכול להיות שהייתי צריך לעצור, אבל לא עצרתי. אולי כי ידעתי שאין טעם והוא כבר לא יחיה. בכל אופן זה העולל הראשון שהייתי אחראי למותו בטרם עת, ינוח על משכבו, בגן עדן (של חתולים) תהיה מנוחתו.

ללא שהות נעבור למקרה הרצח השני - הזמן: לילה חורפי לפני כשלוש שנים, בדרכי לארוחת ערב עם כמה חבר׳ה מהעבודה. המקום: רחוב זמנהוף תל אביב בואכה מסעדה נחמדה ברחוב הארבעה. כלי הרצח: מאזדה 3 דגם משופר, עדיין ליסינג. עדים: אין (אבל אני מודה אז מה זה חשוב). עדות הנאשם: יצאתי עם האוטו מהבית בזמנהוף, כבר בדרך שמעתי יללה חרישית, אחרי כמה רמזורים שמעתי את אותה היללה, מה שגרם לי לחשוב שהחתול המת מהסיפור הקודם רודף אותי... כשקיבלתי שכל הבנתי שנתקע לי חתול במנוע. כשהגעתי הביתה פתחתי את מכסה המנוע וראיתי אותו יושב עמוק בתוך המנוע רועד מפחד. כשלא הצלחתי להוציא אותו ביקשתי מאיש נחמד עם כלב לעזור, עוד לא סיימתי להסביר את המצב והוא כבר שלח יד ארוכה ושלף אותו החוצה בשניה. אם היה כתוב על החולצה שלו ״חזי שליפת חתולים ממנועים״ הייתי מאמין, מקצוען אמיתי... אממה, חזי השולף הניח אותו בחצר של הבניין שלנו ואני חשבתי שמכאן הוא יסתדר מעולה, בכל זאת חתול רחוב. לא לקחתי בחשבון שהוא לא יעבור את הלילה. בבוקר השכנה מצאה אותו מת. אז זהו ככה הרגתי את החתול השני, הרגתי אותו מקור.

בזכות שני אלה, הקטנה הזאת שאספתי צופה עכשיו בסרט פול אייצ׳ די ותוקעת גרעפצים על הספה שלי אחרי ארוחה דשנה של מטרנה חתולית. כנראה שאם לא הייתי מרגיש אחראי למותם לא הייתי לוקח אותה, במותם ציוו לך את החיים הטובים של תל אביב, בארגז חול אופנתי בצבע אדום, בחול חתולים גבישי איכותי בריח לבנדר, ובאוכל גורמה במחיר מוגזם. אז אחרי כל הטוב הזה נשאר רק לתת לה שם בשעה טובה. החלטתי לקרוא לה טֶרִי על שום הגילוי המרעיש שחתולים בעלי שלושה צבעים תמיד יהיו חתולות, כה אמרה וטרינרית מומחית. טריקולור... יאללה שיהיה טרי.

 ואם במקרה זה שהשאיר אותה שם בצומת קורא את זה, אני אשמח להזמין אותך לקפה, אגב מה אתה מעדיף אספרסו או חרא על הפרצוף שלך?

חזון העצמות העקומות

נסעתי לירושלים לפגישה מלחיצה אצל אורטופד אחד מוצלח שכולם מדברים עליו, הוא כל כך מוצלח שאפילו אנשים בלי בעיות אורטופדיות הולכים אליו. אחרי שעה שאני ממתין בתור החלטתי להוציא את האייפד הבתולי שלי ולתעד את החוויה. הדסה עין כרם זה לא בדיוק המקום הכי נעים להיות בו, עד שהגעתי למחלקה האורטופדית הספקתי לראות בדרך כמה סובלים וסובלות שסגרו לי את הפינה של הדיכאון לחודשיים הקרובים. לא נעים להסתובב פה במסדרונות, לא נעים לעלות במעלית, ואפילו לא נעים לשבת פה בתור לאורטופד המוצלח שלוקח את הזמן, לא נראה שמזיז לו שהתור שלי התחיל לפני יותר משעה, הוא מומחה, וכיאה לאחד כזה הוא יכול לעכב אותך כמה שבא לו. הוא כל כך מומחה שהוא מרשה לעצמו לקחת 985 שקלים חדשים כדי שלך תהיה הזכות לשבת אצלו במשרד במשך עשר דקות תמימות.

משמאלי איש אחד נחמד עם כיפה ושפם של נהג אגד ותיק, מחזיק את המצח כאילו הוא בטיפול נמרץ ולא בתור לאורטופד, בטוח שפקידת הקבלה תכניס אותו יותר מהר אם הוא יעשה פוזה של סובל. מימיני בחורה קצת פחות נחמדה מהאיש עם השפם, כל חמש דקות בערך היא קמה לקבלה ושואלת את אותה השאלה, איך זה יכול להיות שהתור שלה מתעכב כל כך? והפקידה שומרת על איפוק, ואפילו על חיוך, ועונה לה תמיד את אותה תשובה מנומסת: ״הרופא מתעכב עם המטופל הנוכחי, תזיזי בבקשה את התחת השמן שלך בכיוון של הכיסא..." טוב בלי הקטע של התחת השמן, אבל זה מה שאני הייתי אומר לה אחרי הפעם החמישית שהיא מפריעה לי לשבור שיא בסוליטר. ואגב, יש מצב שאת בכלל לא צריכה אורטופד, את פשוט צריכה לסתום את שואב האוכל הציקלוני שיש לך במרכז הפנים, זה דיי ברור שחצי טון תחת עושה כאבי גב.

בפעם האחרונה שהייתי אצל הדוקטור המומחה הזה הוא דרש קצת פחות כסף, זה היה לפני שלוש שנים כשהייתי צעיר ובלונדיני. אני מניח שאחרי שלוש שנים נוספות של נסיון הוא יכול לבקש קצת יותר. מעניין מה הוא עושה עם כל הכסף הזה, אולי אני אשאל אותו כשאכנס. עכשיו זה כבר שעה וחצי איחור ואני מתחיל להלחץ, לא מהזמן שעובר אלא מהרבנית שהרגע התיישבה ליידי, יש לה בורקס תרד חצי לעוס ביד אחת וספר תהילים ביד השניה, בשלב הזה אני מסית את האייפד שלי כדי לא להסגיר שאני כותב עליה. הפה שלה זז במהירות, גם לועסת את הבורקס, גם אומרת פרקי תהילים, ואם זה לא מספיק אז הפה שלה גם מתחיל לשאול איזה קו מגיע לתחנה מרכזית כי היא חייבת להגיע לעפולה עוד הערב. אני אומר לה שאני לא מבין באוטובוסים לעפולה ושאני מעדיף שהיא לא תרסס אותי בחלקיקי בורקס תרד, אכלתי כבר, ואני לגמרי שבע.

בחור צעיר ומנומס מלווה את סבתא שלו, שניהם מתיישבים מולי, מקשקשים משהו באנגלית בריטית. הסבתא חובבת טניס כנראה, חבושה בכובע של טניסאים, כזה עם סקוטש מאחור, נעלי טניס לבנות של נייקי ושני כדורי טניס משומשים בתחתית ההליכון שלה. איך שהיא מתיישבת היא פולטת אנחה של אוי אברוך איך כואב לי הגב. הסיטואציה קצת הזכירה לי את מריה שראפובה רצה בקלילות על המגרש, מכה וגונחת, מכה וגונחת...

בסוף אני נכנס, הדוקטור המוצלח מבקש ממני להוריד נעליים וגרביים (מזל שעשיתי פדיקור), הוא לוחץ לי פה ולוחץ לי שם, אני צורח קצת פה וקצת שם, הוא מותח אותי בסגנון אינקויזיצה מתקדם, אני צועק לו "אני מודה! אני מודה! האיראנים שלחו אותי, רק תעזוב לי את הרגל", הוא עוזב, מרוצה מעצמו, ואז הוא מביא את האבחנה המדהימה שבגללה הוא כל כך מומחה: "טוב חביבי, בהחלט כואב לך" מה אתה אומר? איזה קטע, בחיים לא הייתי עולה על זה... אין אתה שווה כל שקל, מניאק מי לא שם לך עוד אלף שקל טיפ. הוא שואל אם יש ירידה בתפקוד המיני, אני עונה שכן, אבל רק בגלל שהן כבר לא זורמות כמו פעם, אז אם אתה מכיר אחת זורמת תרגיש חופשי לסדר משהו, ואגב אני מעדיף ג׳ינג׳יות עם גב ישר. הוא מתעקש על הקטע של התפקוד המיני ושואל אם בבוקר כשאני מתעורר הוא יציב או רפוי? אני שואל למה הוא מתכוון יציב? אפשר לקדוח בטון עם הדבר הזה, ואם הוא צריך לתלות תמונה בממ"ד אני אשמח לבוא על הבוקר, רק שזה יעלה לו 985 שקלים חדשים... לא הצחיקה אותו הבדיחה שלי. הוא המשיך להקליד משהו באצבע אחת כאילו איבד את כל התשע האחרות בתאונת נגרות, הדפיס לי כמה דפים והזכיר לי לבוא לביקורת עוד שלושה חודשים.

בדרך החוצה קרה דבר קצת מוזר, אני הולך במסדרון לכיוון הדלת, פקידת הקבלה המנומסת יושבת על כיסא ממש בדרך שלי, שניה לפני שאני עובר אותה היא מותחת את הרגליים, פוגעת בי ברגל, אני נותן קפיצה משולשת קדימה, עוד באוויר אני שומע את חוליה L2 אומרת לחוליה L3: "זהו הלך עלינו, אחרי הנחיתה הזאת כבר לא נהיה אותו הדבר..." למרות הסיכוי הקלוש אני נוחת על שתי הרגליים, מת מכאבים. היא מסתכלת עלי, לא ממש יודעת מה להגיד. אני יודע שלא עשית את זה בכוונה אבל בואי תדקרי אותי בעין עם מזמרה ונסגור עניין, מה את לא רואה שאני צולע פה לאיטי לעבר השקיעה?

עד שהגעתי לאוטו הספקתי לשכוח את האלפייה שהשארתי שם, את הרבנית עם הבורקס ואת הפקידה המתקילה. עכשיו זה רק אני והחוליות הדפוקות שלי (ושראפובה גונחת ביוטיוב). 

ביום שהתחתנת

יום שישי יצאתי עם שתי חברות לקפה השכונתי, שישי רגיל חורפי אבל חמים, אני יושב איתן בחוסר חשק מורגש ואין לי מה להגיד, אין לי מה לתרום לשיחה שלא מעניינת אותי בכלל, אני מזמין קפה וסנדביץ' טונה למרות שאין לי תיאבון, רק דבר אחד מעסיק אותי, רק דבר אחד אני רואה מול העיניים, אני רואה אותך עומדת מתחת לחופה שמחה, מבויישת, מלאת תקווה שהפעם זה יצליח, מאופרת, למרות שאת יודעת שלא יפה לך, לצידך עומד אחד שיש לו סימן שאלה גדול על הפרצוף, אני לא מכיר אותו ואת מתחתנת איתו, מוזר לי שאת מתחתנת עם מישהו שאני לא מכיר, אני שואל את עצמי איך יכול להיות שאת שהיית כל כך עמוק בחיים שלי נקשרת כל כך חזק למישהו שאני לא מכיר, ואני יודע שזאת מחשבה קצת מטורללת אבל זה מה שעובר לי בראש, חלק ממני עם מישהו אחר ואני בכלל לא מכיר אותו.

אני מתקשר לעליזה, היא זאת שסיפרה לי שאת מתחתנת היום באירוע מצומצם למשפחה וחברים, הוציאה את זה כאילו היא מספרת לי את הדבר הכי סטנדרטי בעולם, לא ממש מודעת לדקירה המכאיבה שעברה לי בחזה באותו הרגע... אני מדבר איתה על הלביבות שהיא מטגנת ומחכה שהיא תזכיר את זה שבכל זאת זהו לא יום שישי רגיל. היא מרגישה שיש לי אג'נדה אחרת בראש חוץ מהלביבות שלה ועדיין לא מסיתה את השיחה לכיוון המתבקש, אני מאחל לה שבת שלום ומנתק באכזבה מסויימת. גם אם היינו מדברים עלייך לא הייתי יודע מה להגיד, מה כבר יש להגיד, היה מזמן, נגמר מזמן, התחיל משהו חדש ומישהו היה מספיק אידיוט כדי להשאר קצת מאחור ועוד לכתוב על זה בבלוג שלו, אז טוב שלא דיברנו עלייך ועל החיים החדשים שלך, טוב שלא דיברנו על סימן השאלה הזה שמתחתן איתך, ועכשיו יש אישור לכך שהוא עושה לך רק טוב.

אצלי עדיין יום שישי רגיל, כביסה, קצת עיתונים, קפה של בוקר, ואצלך לא רגיל בכלל, אצלך יש חתונה, ויש חתן ואורחים, וכוס שבורה, ורבי עם בדיחות מטופשות, ואחיינים חמודים לבושים יפה... ובכל השמחה הזאת יש אותך, אותך שאני מכיר ויודע, מסמר הצהריים בעל כורחך, מקבלת הרבה תשומת לב כיאה לכלה טריה, היית מוותרת על החגיגה כמו שאני מכיר אותך. אצלי עדיין שישי סתמי. עושה סיבוב למכולת השכונתית קונה שניצלונים שיהיה מה לאכול עם הפתיתים, סיבוב קטן לסופר פארם לקנות אנטיביוטיקה לחיידק המזדיין שתקף לי את הבטן. גם לך היה אחד כזה, זוכרת, היית בבית חולים שבוע בשביל להוציא אותו, והבאתי לך איתמר קטן מפרווה נעימה כדי שיהיה לך שמח.

חבר שולח לי תמונה של התינוק החדש שלו שנולד רק לפני יומיים, חברה אחרת מודיעה לי שהיא אוטוטו מתחתנת, השישי הזה הופך מיום סתמי ורגיל ליום של הודעות משמחות, תלוי את מי שואלים כמובן. כל ההודעות האלו מוסיפות עוד קצת קונטרסט בין המציאות הרגילה והמאוסה שאני נמצא בה לחגיגה שיש לי בראש, החגיגה שאת נמצאת במרכזה ברגעים אלו ממש, אני חושב שוב על איפה טעיתי כאילו לא חשבתי על זה מיליון פעם, שוב עולים לי הרגעים שבזכות כל אחד מהם אני פה ואת שם. ואין באמת מי שיבין, אין אחד שלא יגיד לי שאני קצת מפגר שאחרי כל כך הרבה זמן עדיין לא יצאת לי מהסיסטם באופן מוחלט וסופי, אז אני לא מספר, סתם עושה פרצוף עגמומי ומחכה שיעבור היום הזה כבר.

הצפצוף של מייבש הכביסה מזכיר לי שחדר העבודה שלי הוא לא אולם שמחות ומנתק אותי לרגע מהחתונה שלך שרצה לי בראש מהבוקר. אני מפעיל אותו שוב כי שום דבר לא יבש עדיין. שניה אחר כך השכנה שורקת לי, אני יוצא למרפסת לראות על מה המהומה, היא שותה תה עם החברה האנגלוסקסית שלה, אני עומד שם שתי דקות, לא מוצא עניין מיוחד ונכנס פנימה. אני צריך את השקט כדי לחוות ממש את יום השישי הזה, היום של החתונה שלך, אני צריך את השקט כדי לתת לעצמי בראש עוד קצת על הטיפשות, על החרטות, על מה היה יכול להיות אם הייתי קצת יותר מוצלח איתך, אולי אני זה שהיה שולח עכשיו לכולם תמונה של תינוק קטן עם סרט לבן על היד.

אני לא יודע אם אני יותר לבד או יותר בלעדייך, מה שבטוח הוא שאני נורא מתגעגע.

בד"ץ ודצה

זה התחיל כשאמא שלי שלחה אותי בפעם הראשונה למכולת של ויקטור להביא כמה דברים, מעבר להוראה הברורה לא לקנות מדבקות של חבורת הזבל, ולא לבעוט בחתולים בדרך, היא גם נתנה הוראה מפורשת לבדוק כל מוצר בדקדקנות ובזהירות, ועל מה אני צריך להיות כל כך זהיר ומדוקדק? לא אם המוצר מכיל חומרים מזיקים, ואפילו לא אם התאריך בתוקף, כי אם כיתוב בשפת הקודש המעיד כי הוא כשר למהדרין למאכל אדם ירא שמיים. במילים אחרות התבקשתי לחפש על כל מוצר כיתוב המעיד כי גם במפעל הזה יושב איש חמוד עם זקן ארוך, מנמנם רוב היום ומחכה שתגיע השעה לחזור הביתה. פעם בכל ירח מלא הוא חותם על מסמך שמאשר שכל מה שיוצא מכאן ראוי לשבת על שולחנו של העובדיה בכבודו ובעצמו, והמרן הרי ידוע כחשדניסט לא קטן... שם זה התחיל, הייתי ילד וחשבתי בדיוק מה שאמרו לי לחשוב.

כשעוד הכיפה הייתה מונחת על ראשי אז עוד קיבלתי את הבדיחה הזאת שקוראים לה כשרות, לא ממש הייתה לי ברירה. בבית הכנסת למשל כל מטח סוכריות שעף לי על הראש ויורט בעזרת כיפת ברזל אל תוך הכיס שלי, עבר בדיקת כשרות קפדנית, ואם חלילה סוכריה לא עברה את מבחן החותמת היא הייתה נזרקת שוב אבל הפעם אל הפח. גם כשאתה ילד ואתה מת לתת ביס בטופי השווה שתפסת בעמל רב, גם אז אתה נוצר את לשונך ונותן לחותמת להחליט בשבילך כי ככה אמרו לך, כי בכל טופי ללא חותמת מסתתר חזרזיר קטן ושובב שיזהם אותך בחטאים ללא תקנה. אתה כבש קטן בעדר של כבשים עם הרבה אמונה בלב ואפס מחשבה רציונלית.

כל העניין עם אוכל כשר התחיל יפה לדעתי כמו כל יסודות המסורת שלנו, הלכה פשוטה וברורה להמנע מלאכול דברים מסויימים מסיבות כאלו ואחרות, מאז ההלכות האלו עברו טרנספורמציה כמו רובוטריק, והסיבה היא מאוד פשוטה, כסף. באו כמה צדיקים עם חוש עסקי מפותח והחליטו שאפשר וכדאי לעשות מהדבר הזה כסף, הרבה כסף, ערמות של כסף... אז הם הקימו את את המאפיה היהודית שבדיוק כמו המאפיה האיטלקית עושה כסף מעקרון הפחד מהלא נודע. אם לא תשלם לאיטלקים הם ישרפו אותך חי ביחד עם העסק שלך, אם לא תשלם לבד"ץ במקרה הטוב הילדים שלך ישארו רעבים, במקרה הרע אתה וכל זרעך אחריך תשרפו באש הגהינום, בקטנה.

אמא שלי הגיעה לא מזמן לביקור בסדום פינת עמורה (פלורנטין) סוף סוף אחרי שנים של העדרות מכוונת. היא באה עם אחותי הכשרה והחסודה, שתיהן ישבו ולא נגעו בשום דבר. עשיתי כמה טלפונים להזמין להן משהו לאכול אבל כמו שתיארתי לעצמי לא מצאתי אפילו מסעדה אחת כשרה בכל האיזור. וזה לא שיש לי חוות חזירים בבית ואפילו לא שרימפ ורוד אחד במקפיא (בדיוק נגמר). עדיין, כדי לא ליפול לתהומות הגהינום הן ישבו והתייבשו לאיטן, תוהות אני בטוח האם יש הלכה מפורשת לשאיפה של אוויר שהתערבב בו אוכל לא כשר, האם מותר לנשום אותו? והאם בכלל מותר לשבת על ספה שלא גזרו ממנה מעשר.

מה כל כך מעצבן אותי בסיפור הזה? אז הנה כמה דברים קטנים: מעצבן אותי שצריך לשלם כל כך הרבה כדי לקבל אישור שלבשר שאתה מוכר הייתה פרסה לפני שמעכו אותו לכדי סטייק. מעצבן אותי שהאיש עם הזקן בא לשתי דקות בשבוע, עושה צחוקים, מספר בדיחות גסות ומרביץ חתימה על הנייר, אה כן ומקבל משכורת שמנה בשביל האוויר שהוא מוכר. מעצבן אותי שהאדם הפשוט שרוצה להתפרנס ולא יכול לשלם בוחטות של כסף למאפיונרים האלו לא יצליח למכור כלום כי רוב האנשים במדינה שלנו צריכים את האישור המטופש הזה. מעצבן אותי שאמא שלי באה לבקר ואני לא יכול לקחת אותה למסעדה כמו בן אדם, אני אפילו לא יכול להכין לה כלום בבית שלי כי בכלים שלי גם שחטתי את הגדי וגם שתיתי את חלב אימו. אז עכשיו הכלים כולם טריפה והדבר היחיד שאפשר לעשות איתם הוא לקבור ולקוות שלא יצא משם שד טסמני נגוע בכלבת.

לחבר שלי יש בית קפה וגם לו יש אישור ממוסגר שמעיד שהוא פראייר מוחלט, על שום מה פראייר תשאלו, אז הנה, פעם בחודש מגיע אליו הרב א.ש (השם האמיתי שמור בתחת שלי בתוך פתק צהוב) והאדון המזוקן והאדיב אגב, אפילו לא נכנס למטבח לשניה, הוא בא, אומר שלום ולוקח צ'ק שמן במעטפה לא כולל עוד קצת טיפ מזומן בשטרות לא מסומנים (נשבע בחיי). החבר שלי יכול בקלילות להחליף את כל התפריט שלו לשרצים משוקצים, ואתם אלו שבאמת חשוב להם אוכל כשר נטו תאכלו את השרצים האלו בהנאה, ולא תחשבו לשניה על רב הרפאים הזה שבא ונעלם בלי באמת לבדוק מה תאכלו לבראנץ'. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מרגישים בטוחים, אם יש לזה ריח של בייקון זה כנראה בייקון, ואם אתם לא יודעים איך בייקון מריח תעשו גוגל.

אין לי בעיה עם אוכל כשר ובטח שאין לי בעיה עם אנשים שמחליטים שזה הקטע שלהם בחיים, אמא שלי למשל. יש לי בעיה גדולה עם השיטה הרקובה הזאת, צדיקים מאפיונרים שעושים כלום בשם השם ומקבלים על זה ערמות של כסף.

פוטושופ - אילה גזינסקי

סקס סמים ואנה פרנק

אמסטרדם זה יופי של דבר הייתי נשאר פה עד הפנסיה לפחות. לא ברור איך לא הגעתי לכאן עד עכשיו, אבל אני פה עכשיו ונתחיל לפי הסדר, סקס יש פה והרבה. וכשאני אומר סקס אני מתכון כמובן לחלונות האדומים שזה באמת חוויה יחודית לעיר הזאת. זה מתחיל כמו כל רחוב רגיל, מים, סירות, פסטורליה אירופאית, ואז בלי אזהרה מוקדמת הן מופיעות אחת אחת לבושות בשני סנטימטר של כלום מציגות בפניך את כל מה שיש, הכל. חלקן ממש יפות, רובן ממש לא. ונחילים של גברים שיכורים ובדרך כלל לא מקומיים לוטשים עיניים רעבות ומחשבים כמה יורו נשאר להם בכיס אחרי הקופי שופ האחרון. ואם זה לא מספיק סדום ועמורה בשבילכם אז יש גם מופעי סקס חי על הבמה עם המלצה ברורה לעולם לא לשבת בשורה הראשונה. היו דיונים בעניין, בסופו של דבר החלטנו לוותר על התענוג... עכשיו בלי קשר לפריצות המתפרצת הזאת, העיר כולה טעונה באנרגיה בלונדינית סקסית שבדרך כלל מגיעה על אופניים, יושבת זקופה ומתבדרת ברוח הקרירה. מכירים את זה שאומרים שהבחורות הישראלית הן היפות ביותר, מקשקשים משהו על עירוב התרבויות, אז זהו שלא, היפות זה פה נקודה. איך להסביר את זה במילים פשוטות, דמיינו את מלכת הכיתה, זאת שהייתם בוהים בה כל השיעור ויודעים שאין לכם שום סיכוי לגעת בשלמות הזאת... עכשיו תכפילו אותה בכמה מאות אלפים וזה בערך העניין, הרבה מאוד מלכות כיתה על אופניים עם סלסילה ורודה, ולכל אחת מהן יש את הפוטנציאל להגשים לך את כל החלומות...

טוב מספיק יצרים וקדימה לעניין לא פחות חשוב, סמים. אני אישית לא נוגע, מעולם לא נגעתי, ואני מכחיש כל קשר לפרשה, סחי בלטה! אז אם לא ידעתם עד עכשיו אמסטרדם זרועה בתחנות תדלוק לכל מצב רוח שרק מתבקש. בא לך לעוף יש, בא לך לצלול גם יש, בא לך לראות פילים ורודים מעופפים, פטריה מדוייקת ישר לחלק במוח שאחראי על הפילים הורודים. בא לך קצת מתוק, עוגיה קטנה ליד הקפה תעשה את העבודה של המתוק, היא תעשה עוד כל מיני דברים שהעוגיות של אמא לא עושות. בשניה שאתה יוצא לרחוב על הבוקר אתה מקבל ביחד עם הרוח המקפיאה משב של ריח חמוץ מתוק ואתה מתחיל לזרוק שמות של עשבים כאילו אתה ממש מבין, "זה גנג'ה מקסיקנית בציר 2006"... דיי מהר אתה מוותר על הקרואסון והקפוצ׳ינו לטובת הקופי שופ הקרוב למקום מגורך. כל העניין הזה עם הקופי שופס בעצם מתחלק לשלושה חלקים: החלק הראשון הוא הישיבה, תופסים שולחן, אחד הולך לבר להביא משהו טעים בשקית, בשלב הזה עדיין יש צחוקים, עדיין יש הגיון במשפטים שיוצאים לאנשים מהפה. השלב השני הוא טקס הגלגול, העישון וההיעלמות מאחורי עננה סמיכה במיוחד של עשן. בשלב השלישי הצחוקים קצת נעלמים, כל אחד תופס לו איזו נקודה דמיונית באויר ופשוט בוהה, חושב מחשבות פילוסופיות כמו למה אין מספיק אהבה בעולם? מה שקצת מצחיק בקופי שופס זה שלעשן סיגריות רגילות אסור כאן על פי חוק, לפחות פעמיים ביקשו ממני באסרטיביות אירופאית טיפוסית לכבות את הווינסטון לייט שלי. אני מניח שהעשן קצת הפריע להם.

הרבה סמים והרבה סקס יש באמסרדם, אבל יש גם היסטוריה ובשביל לדבר קצת על ההיסטוריה המאוד לא מצחיקה של אמסטרדם צריך להוריד הילוך, הורדתם? יופי, כי אנה פרנק זה לא סיפור מצחיק. כולנו מכירים את היומן, אני אישית קראתי אותו כמה פעמים, אבל לעלות לשם לעליית הגג ולראות את זה בעיניים פשוט שובר את הלב. ניסיתי לשים בצד את הסיפור הגדול של השואה ולראות ילדה קטנה בתוך הקירות האלו, מתה מפחד שהמפלצות שבחוץ יכנסו יום אחד. ילדה קטנה שבמקום לחשוב על הבחור הכי חתיך בכיתה חושבת איך לשרוד את הזוועה הזאת. והתפאורה היא אותה תפאורה, גם אז היו פה תעלות, וסירות ורומנטיקה אירופאית אבל היו גם מפלצות ברחובות היפים האלו, והם באו בסוף והיא הלכה כמו הרבה אחרים שלא ביקרנו בעליית הגג שלהם ולא קראנו את היומן שלהם... מרגיש לי קצת מוזר ולא נכון לכתוב על אנה פרנק לצד העיר הפרועה הזאת, אבל האפיזודה העצובה הזאת היא חלק מהעיר ואין דרך להפריד ביניהם. קצת הוריד לי את מצב הרוח הביקור הזה בעליית הגג אבל לא הייתי מוותר עליו, לא בגלל ההיסטוריה ולא בגלל שאני יהודי, אלה בגלל הסיפור הקטן של ילדה שנולדה בזמן הלא נכון במקום הלא נכון וכתבה כל כך יפה את החיים המאוד קצרים שלה.

מי שעוד לא היה באמסטרדם אז מאוד כדאי. לאילו שרוצים לשמור על נפשם העדינה מומלץ לא להתקרב בכלל לאיזור החלונות האדומים. ולאילו שלא מעשנים סמים (כמוני) עדיף בכלל לא להכנס לקופי שופס כי לא ממש צריך לעשן אקטיבית בשביל להתמסטל, העשן הסמיך והמקום הסגור יעשו את העבודה מצויין ותוך כמה דקות תרגיש כאילו שאבת ג'וינט שלם לבד. אמסטרדם מלאה במוזיאונים וכדאי מאוד לבקר בכמה שיותר, אפשר לוותר על המוזיאון של היינקן למרות שכולם מדברים עליו. אפשר לוותר על מוזיאון הסקס כי חוץ מדילדו בן 700 שנה אין שם באמת משהו מעניין. אסור לוותר על בית אנה פרנק, שווה אפילו לנסוע במיוחד בשביל זה, אבל תכינו חצי יום של תור ארוך ודיכאון קל עד בינוני.

גילהעמידה

היי שמעון, מה עניינים? אתה חי? למה אתה לא עונה? אה זה מכתב... טוב תשמע יש איזה עניין פעוט, ממש קטנטן, טכני לחלוטין, כמו שאתה יודע מושיק שלי בכלא כבר ממש הרבה זמן על לא עוול בכפו, וזה לא מתאים ולא מכבד את מוסד הנשיאות. אז יאללה תקתק לי את העניין ושחרר אותו לפני שהוא ממש מתבאס עליך. אתה יודע שהוא אמר לי שמכל האשכנזים בעולם אותך הוא הכי אוהב? שניה לפני שנכנס לכלא אמר לי גילה אני יודע שקשה לך לדבר אבל תעשי טלפון לשמעון, ואני עשיתי לך טלפון מפימו יפה כזה דיגיטלי... ואז הבנתי, והתקשרתי כל יום אבל כל מזכירה שענתה אמרה שאתה מנמנם, ואח"כ יש לך פגישה עם עקרות בית בחדרה, ואח"כ אתה הולך לתופף עם מיומנה. מה כל יום מיומנה? אולי זה רק אני, אבל נראה לי שיש למזכירות שלך משהו נגדי...

תשמע שמעון אתה הרי יודע שהוא לא אשם בכלום, נראה לך שגבר חתיך כמו קצבי שלי עם מעמד של נשיא מדינת ישראל יאנוס את הבחורות האלו? מה הוא לא יכול ללכת לזונה כמו בן אדם נורמלי? וחוץ מזה יש לו אותי בבית, נכון שכבר עזבתי את הדוגמנות אבל אני עדיין נראית לא רע בביקיני הברזילאי שלי, יש תמונות בפייסבוק, תעשה לייק. בקיצור אין מצב בעולם שהוא אשם, בוא תראה מה הולך פה מחוץ לבית שלנו בקריית מלאכי מאז שהוא בכלא, מלא אנשים צועקים בוקר וערב הוא זכאי! מה הם כולם טועים? מה הם כולם מובטלים? וחוץ מזה מתנכלים לו בגלל שהוא מרוקאי או פרסי (לא סגורה על זה). בחיית שמעון תן לו חנינה בשביל האיחוד בעם, הרי אתה יודע שאתם האשכנזים חייבים לנו? ונכון שלאנוס זה לא מנומס, אבל מה זה אונס קטן בין חברים?

בעיתונים אומרים שהוא לא מתחרט, תאמין לי שהוא מאוד מתחרט, לא רק על האונס (כביכול) אלה גם על היום שהוא נולד (כביכול) אבל אין סיכוי בעולם שמעון שהוא יביע חרטה בפומבי, זה פשוט לא הקטע שלו, הוא לא אוהב מצלמות, לא מצלמות ולא חרטות, אומר שזה עושה לו צרבת. פעם כשהוא היה ילד אמא שלו הורידה לו כאפה כי הוא גנב לה כמה גרושים מהארנק, אמרה לו מושיק תתחרט מיד או שאני קוראת לאבא, איך שהוא התחרט באה לו הצרבת, זה עניין של בריאות שמעון. בוא נסגור שהוא יגיד לך באוזן שהוא מצטער בלי מצלמות ובלי צרבת, סבבה?

שמעון אתה יודע שמעשיהו זה לא לשכת הנשיא, ואפילו שהוא באגף התורני, זה ממש לא עסק מה שקורה לו שם, איך בן אדם רם מעלה ועתיר מעלות מעולות כמו קצבי שלי אמור לחיות אורח חיים תורני לצד הפושעים האלו? ממש התעללות בחסר ישע! אתה יודע כמה פעמים גנבו לו את הסיכה של הכיפה? אתה יודע שכל בוקר הם סוגרים לו את הסידור באמצע התפילה, ואין להם סימניות שם בכלא! לך תמצא עכשיו איפה החזן... אני בכלל לא מדברת על כל הקרימינלים שמציקים לו יומם וליל על החנינה שלא נתן להם, רחמנות יא שמעון, שחרר לי את הילד, אתה הרי יודע שקצבי שלי הוא חָנוּן ורחום והוא היה רוחם וחונן אותך בלי להתבלבל, אם אונס היה הקטע שלך.

ויש עוד איזה עניין רגיש אחד שלא כל כך נעים לי לדבר עליו, אתה יודע זה בינו לבינה או יותר נכון בינו לבינו, יש איזה בחורצ'יק שם באגף, עמי, שדורש מקצבי שלי לעשות כל בוקר קוקיות בשיער... אני לא מבינה את הקודים האלו של הכלא אבל זה לא נראה טוב. הנה רק אתמול הייתי אצלו בביקור עם הנכדים והוא מגיע ככה עם שתי קוקיות של הלו קיטי והכיפה באמצע, ממש מביך שמעון! הוא אפילו ביקש מהנכדה הקטנה שלי להחליף איתו קוקיה! אמרתי לו "מויש מה זה צריך להיות? אתה לא יכול רק בשביל הביקור לסדר את עצמך קצת?" אמר לי "גילה מותק את יודעת כמה זמן לוקח לסדר קוקיות? וחוץ מזה אני חושב שזה ממש יפה לי!" שמעת שמעון? זה יפה לו! מה אני אמורה לעשות עכשיו? לקנות לו תיק איפור?

אני מצרפת כאטצ'מנט למכתב את הגונדי המפורסם שלי, זה לא שוחד חלילה, אני פשוט יודעת שאתם האשכנזים אין לכם ממש מה לאכול, ומאז שסוניה לא איתנו מי דואג לך? אז בתיאבון, ותעשה טובה תסגור לי את הפינה.

שלך בידידות,

גילה.

פוטושופ - אילה גזינסקי

שקט שקט בייבי

יום ראשון בבוקר, ערב ראש השנה, יצאתי עם האופניים לקפה עמליה ביפו, לקחתי כמה מגזינים, ספר עבה במיוחד שאין לי שום כוונה לסיים בתקופת חיי, ושק גדול של חוסר שקט, יצאתי לחפש משהו, לא ממש יודע מה. העמסתי הכל על האופניים ודיוושתי באיטיות בדרך סלמה בואכה יפו סיטי. בקפה קיבל את פני יבגני, המלצר הכי סימפטי שקיים עלי אדמות כבושות, שאל מה בא לי לשתות עוד לפני שהחנתי את האופניים ברוורס, אמר שחם היום אז כדאי שהוא יביא לי משהו קריר תיכף ומיד, חמוד היבגני הזה, חיוך אחד גדול עם קצת איש מסביב. הקפה מלא באנשים, אנשים יפים עם כלבים מעולפים מחום, וכולם נראים כל כך מאושרים, שותים מקיאטו בלגימות קטנות ומסתכלים לצדדים, כל הזמן לצדדים אפילו לא מבט אחד קטן לזה שיושב מולם. כמוני הם באו לחפש משהו, לא ברור מה, אפשר לקרוא לזה שקט, מחפשים את השקט שנמצא פה בטוח, בין הרעש של האוטובוסים, הנביחות של הכלבים, ונתיב המטוסים שעובר בול מעל הקפה.

ישבתי-לגמתי-נרגעתי והתחלתי בסריקה... ג׳ינג׳ית חמודה פלוס פלוס יושבת מולי במכנסי יוגה עם חברה, שלא היא ולא המחשוף המוגזם שלה ניראים מכאן, דרום אמריקה אולי, מקשקשות באנגלית בינונית ולוגמות משהו מבעבע עם האצבע הקטנה למעלה. קצת מוקדם בשביל לשתות אבל פה אין חוקים, וחוץ מזה, פה על כל כפתור בחולצה מקבלים משקה חינם... גם הן מסתכלות לצדדים בלי הרף, אולי דווקא פה בקפה היפואי הזה נמצא הזכר שבסופו של דבר יעָבֵּר אותן לעבר האושר, יציל אותן מבנק הזרע ומצפורניה האימתניות של אמא. שולחות מבטים קצרצרים לא מחייבים לכל מי שעונה על הקריטריונים הבסיסיים ביותר, ומבטים קצת יותר רציניים לאילו שהן לעולם לא ישיגו, אלה שהן חושבות שמתאימים להן כמו כפפה כי הם ניראים כמו ג'ורג' קלוני, יפים, מתוחכמים, ועשויים מפלסטיק ממוחזר. ככה זה פה בקפה אנשים יוצאים לשופינג מחפשים את המוצר האולטימטיבי זה שיספק את האושר, זה שיוריד את עוצמת הרעש, זה שיפיג את הבדידות וזה שישלם ליבגני על כל הטעימים שהוא מוציא מהמטבח.

בזוית מדוייקת למחשוף של דרום אמריקה יושבים בנוחות מירבית חבורה של גברברים, טוחנים טוסטים במאנצ׳ מטורף כאילו הורידו לפני שניה שיח שלם של ירוק משובח. גם הם תוך כדי בליעה מבצעים בדיקות איכות לכל ילדונת שעוברת להם בזוית העין, מדמיינים בעשר שניות של מבט מעמיק וחודר שריון מה הם יגידו ובאיזו טקטיקה עדיף לנקוט כדי להביא אותה לסלון הרווקים שלהם בפלורנטין, מדמיינים בכמה שניות איך היא ניראת ומרגישה מתחת לשמלה הקיצית הדקיקה שלה, מנסים לנחש כמה גברים, כמותם בדיוק, כבר הספיקו לבאס לה את הצורה, כמה רפש היא צברה במהלך 25 שנותיה על ההבטחה הגדולה שאף פעם לא מספקת את הסחורה כמו שהבטיחו לה בהוליווד וכמו שהיא ואמא שלה כל כך רוצות, ואמא זה דבר חשוב, לאמא יש נטיה למות לפעמים לבד בחושך עוד לפני שהנכדים מגיעים.

כולם מחפשים את השקט, בבתי הקפה בתל אביב-יפו אין שום שקט, ערמות של כוסיות כן, אבל לא שקט. אם אין לך את היכולת לזהות את השקט הטוב הזה כשיש לך אותו בידיים, הוא יברח ממך. ואתה תקבל עונש אכזרי של חיפוש אין סופי אחריו, אכזרי מאוד כי כבר טעמת אותו ואתה יודע איך זה מרגיש לבוא הביתה אליו. ובעצם לא נשאר לך כלום חוץ מלקוות שיפסיק הרעש לכמה דקות לפני שהכל יגמר.

ביקשתי מיבגני שיפזר לי קצת שקט בסלט... חייך, התיישב, והדליק סיגריה, גם לו מגיע קצת שקט.

חמודוסיות

אתמול הלכתי לחתונה של דוסים, בת דודה שלי התחתנה עם צדיק, והיא צדיקה בעצמה אז החיבור נראה מושלם ומתבקש. מעבר לכמויות הצדיקים ולאוכל המאוד מאוד כשר היו שם כמה דברים שבעיניים של כופר כמוני נראו סוריאליסטיים קצת ואולי שווים פוסט. אז נתחיל בזה שהחתונה הייתה בנתיבות, עיר ידועה במגוון רחב של דיירים זצוק"לים וגם כאלו שעוד חיים ויושבים טוב בבית גדול עם מרצדס מייבך בחניה ובריכה בחצר. טוב אולי לא בריכה אבל מקווה עם מקפצה בטוח יש שם. אז החתונה הייתה שם בנתיבות, אני מניח שלא סתם נבחר הלוקיישן הזה, כנראה שיש לעיר הזאת משמעות בעיני דתיים, להתחתן שם זאת כנראה סגולה להצלחה, אני אישית הייתי מסתפק בכחולה להצלחה אבל שיהיה. בכלל ברכות קמעות סגולות והילולות זה סטנדרט פה, בכל פינה בעיר אפשר לראות שלטים בסגנון "רוצה ברכה מהמקובל? התקשר עכשיו זה כדאי! בונוס מטורף למתקשרים בין מנחה לערבית! 1800-777-999 (לא בשבת)" בקיצור נתיבות זה רוחניות, נתיבות זה קדושה אמיתית, נתיבות זה לא שינקין... בדרך עצרתי ליד אחת חמודה, ובפרץ של ערסיות שאלתי אותה "תגידי אבא שלך גנן?" עיקמה את הפרצוף ואמרה "וואלה יופי, גנן! מה אתה לא יודע שזה שנת שמיטה עכשיו, יאללה תן גז..." נתתי גז.

חופה וקידושין - אצל הדתיים או יותר נכון הדתיות יש סוג של קדימון לחופה, שם הכלה יושבת יפה ומרוגשת בזמן שכל החברות שלה רובצות סביבה, שרות לה שירים ומזמורי שבת אולי כדי להרגיע אותה קצת לפני החופה. צפיתי מרחוק בקדימון חופה הזה, שבעיני היה נראה בדיוק כמו פעולה בבני עקיבא, מה שלא עזר לקבבונים לרדת לי טוב בגרון, יש לי זכרונות לא טובים מפעולות שבת בבני עקיבא... אבל נעזוב את זה עכשיו, החופה התחילה ולא נגמרה עד עצם היום הזה! אם היה מקצה חופות באולימפיאדה בת דודה שלי הייתה מביאה מדליה בטוח. ארוך ומייגע וחם וכבר אין אוכל בבופה ואתה במילכוד, אתה לא יכול ללכת לשום מקום, ולהשאר זה כבר ממש קשה... לרגע עברה לי מחשבה בראש שאולי כדאי לפתוח לפטופ לסגור קצת עבודה למחר. בסוף לתדהמתי החופה הסתיימה, ואחרי כל המאמץ הזה הגיוני שתרצה לבוא לחבק את הכלה, להגיד מזל טוב... אז זהו שלא, החתן הציע שאני אחבק אותו פעמיים כי באישתו המאוד טריה אסור לי לגעת.

אבל גדלנו ביחד - מידי פעם עובר לידי איזה דוס משודרג עם כל התוספות, חליפה, מגבעת של אינדיאנה ג'ונס, וזקן ארוך ושחור שצומח לצדדים ואומר לי שגדלנו ביחד אז איך אני לא זוכר אותו, אני מסתכל עליו טוב טוב ועדיין רואה גוש שחור שדומה כמו שתי טיפות מים קדושים לגוש השחור שעומד לידו וגם לזה שלידו, הדבר היחיד שמבדיל אותם זה האבזם של החגורה שהוא טיפה שונה אבל חוץ מזה כלום, כמו עוגיות אוריו מסודרות בקופסה. אתה באמת מצפה שאני אזכור אותך? "היינו בכיתה ג' בערך והלכנו מכות בשכונה, מה אתה לא זוכר?" הוא שואל. כן אחי ברור שאני זוכר שהלכתי מכות עם ילד בין תשע עם מגבעת וזקן ... אם הייתי שם על עצמי פאה אפרו, מסכת אב"כ, שמלה של עובדיה עם נצנצים ונעלי בית משובצות של קיפי היית מזהה אותי?

קורעים את הרחבה - דוסים לא רוקדים, דוסים משתוללים. וכמובן שהדבר הכי נחמד בריקודים שזה חמודוסיות יפות ומשוחררות נשלל ממך במחי פרגוד לא חדיר לעין בלתי מזויינת. כמה פעמים שאני עברתי ליד הפרגוד הזה לא זכיתי לבהות לחצי שניה במתנחלת רוקדת בדביקות לשם שמיים... השיא של הערב שלי היה שחמודוסית אחת הלכה לכיוון איזור הריקודים של הבנות וכנראה שהמוזיקה השתלטה על נפשה העדינה ועוד לפני שנכנסה לאיזור המותר יצא לה איזה ריקוד קטן לא רצוני, היא הרגישה שהיא הייתה ילדה רעה ומיהרה לברוח לחברות שלה, שובבה שכזאת. אז בעצם כל סצינת הריקודים מסתכמת בחבורה של גברים דוסים מיוזעים שקופצים בלי שום קשר לקצב כלשהו לצלילי שיר מועדונים מוכר של בריטני ספירס עם מילים ממש לא מוכרות של רבי אברמל'ה כוכב עולה בסצינת המועדונים בבני ברק, בקיצור לא כייף לרקוד בחתונה של דוסים.

חמודוסית אחת מטריפה - ישבה מולי, גבוהה, יפה בצורה קיצונית, נערת גבעות פראית חדורת אהבת הארץ וקידוש השם, דניאלה וייס רק בצעיר ויפה. ישבה ונישנשה סלט... הבחורה הכי יפה בנחיל המתנחלות שהציף את החתונה הזאת. לפחות שלוש פעמים נתקלנו במבט וליותר מכמה שניות, אין לי ספק שעניינתי אותה קצת, מה שלא ברור זה באיזו צורה עניינתי אותה, אולי סתם כי אני חיה מוזרה בחתונה הזאת, ואולי כי היא בחורה והדברים זזים אצלה כמו אצל כל בחורה, ואולי הדבר היחיד שעומד לה בדרך לשיגור חיוך קטן לכיווני הוא אלפי שנות מסורת, משפחה שמצפה ממנה להביא צדיק הביתה, ואחד אלוהינו שלא מרשה לזרוק חיוכים לכל אחד. זה לא צנוע ועלול להוביל לחיוך בחזרה, ומכאן הדרך לשיחה אסורה הוא קצר מאוד, שלא נדע מטומאה... הייתי מת להכנס לה לראש לשניה לבדוק אם המחשבות שלה מלוכלכות כמו שלי.

שורה תחתונה, אני מת על המשפחה הדוסית שלי ובמיוחד על הכלה המקסימה, סתם חבל שאני לא יכול להשתולל איתם על רחבת הריקודים לצלילי המקובל האדמ"ור סקאזי שהרי ידוע שהוא מחולל ניסים בכל הנוגע לשמחת החתן והכלה. ולסיכומה של חתונה... דוסים מזיעים הרבה, דוסיות לא זורמות בכלל, אבל משפחה זה משפחה וראוי לשים צ'ק שמן ולהגיד מזל טוב, גם אם ללא מגע יד אדם וממרחק הלכתי תקני של שניים וחצי אמה.

ותעיף ת'עיניים שלך מהצמה שלי! זה לא צנוע!