יום חמישי, 27 ביוני 2013

מלצר יש לי פליט במרק 2

סביר להניח שסבא שלכם היה אחד כזה, אולי אפילו אבא שלכם אבל אתם הספקתם לשכוח מזמן, כי חמים ונעים פה, נעים בעבודה מסודרת, נעים כשיש אוכל במקרר, והכי נעים שיש תעודת זהות כחולה שאומרת לכם בדיוק מי אתם ולאן אתם שייכים, תעודה שנותנת לכם כל כך הרבה ואתם אפילו לא יודעים כמה. דמיינו שלוקחים לכם אותה, דמיינו שאין לכם ברירה אלא לגרור את עצמכם מכל מה שאתם מכירים וללכת למקום אחר, לא ברור, בלי שפה, בלי משפחה, ובלי תעודה שאומרת שאתם זה אתם, ואתם שווים משהו... כן, אני מדבר שוב על הפליטים שנמצאים פה בתל אביב השלווה והפסטורלית שלנו. שוב אני מרגיש צורך להזכיר לנו שהם כאן, שרע להם וזאת האחריות שלנו לדאוג להם, ולו בגלל הסיבה הפשוטה שגם אנחנו היינו באותה הסירה. גם סבא שלי בא ממדינה שעשתה לו רע, וגם הוא היה שחור. תכלס, חוץ מכמה זקנים מדגניה א' כולנו מהגרים, פליטים מאירופה וצפון אפריקה. דור וחצי עבר והספקנו לשכוח את זה.

אני בכלל לא מתכוון לפתוח פה דיון על זכויות, על זכותם להיות פה כן או לא, על זכותנו למדינה ישראלית לישראלים, אולי רק ליהודים, לא מתכוון בכלל להעלות את עניין סגירת הגבולות, אולי כל זה נכון ואולי לא. הם כאן וזאת עובדה והחיים שלהם חרא וגם זאת עובדה. רוצים עוד עובדה, אז הנה, בגטאות של הפליטים אין יותר פשע ממה שיש במרכז תל אביב, יש הגזמה ברורה בפרסום מקרי פשע שקורים שם, פשע שקורה בכל מקום באותה המידה. מה שבטוח הוא שאצל הפליטים יש יותר עוני, יותר סבל, תחושה של חוסר שייכות איומה שסביר להניח שלא חוויתם מעולם. ויותר מכל, פחד שיום אחד יבואו שוטרים ויעלו אותם על מטוס בחזרה למוות שברחו ממנו.

אני רואה אותם כל יום שלישי בין שש לשמונה מותשים אחרי יום עבודה, נאבקים בתרגילי עברית, נלחמים על כל אות ועל כל כלל בשפת הקודש, מנסים לקלוט עוד מילה ולרשום אותה במחברת העמוסה שלהם. אני רואה את האושר על הפנים שלהם כשהם מצליחים לענות על עוד שאלה קשה ששאלתי. וגם כשמגיע הזמן לסיים את השיעור הם עדיין נשרכים אחריי במסדרון כדי להספיק עוד קצת, לשאול, לרשום, לתקן... ואני לא מדבר על ילדים קטנים, אני מדבר על מבוגרים בני 25-60. כן, תלמידה בת 60 משקיעה בכל הכח בדנה קמה, דנה נמה, ודנה בלונדינית יהודיה עם תעודת זהות. וכל זה בשביל מה? משכורת הייטק? פנטהאוז ברמת אביב? כל זה בשביל להרגיש קצת שייכות, בשביל ללכת ברחוב ולדעת את שם הרחוב שהולכים בו, בשביל לחיות חיים פשוטים וצנועים עם קצת פחות סבל.

יום אחד פגשתי ברחוב במקרה את אחד התלמידים, אז ישבנו לשתות קפה, לא התאפקתי ושאלתי כמה שאלות שאחר כך הצטערתי עליהן. הוא סיפר בלי להתבייש איך רדפו אותו שם בסודן, סיפר על הכלא שישב בו שנתיים וגם על הבריחה ממנו, המסע שעשה דרך מצרים, הבדואים שלקחו את כל מה שחסך כדי לאכול, העינויים שעבר בצורה הכי ברוטאלית שאפשר לתאר, והוא תיאר (אני אחסוך מכם). הייתי המום מהכח שהיה לו לעבור את כל זה. בסופו של דבר אילצו את המשפחה שלו בסודן לשלוח להם את מעט הכסף שנשאר כדי שישחררו אותו, לפני שעבר את הגבול לישראל נתקל בבדואי עצבני שירה לו ברגל סתם כי התחשק לו. בסוף השיחה שלנו הוא כבר היה מלא דמעות... אחרי כל זה הוא הגיע לכאן, והוא ממשיך את החיים שלו עם המעט מידי שאנחנו נותנים לו כי הוא לא זכאי, כי הוא שחור, כי הוא לא יהודי, כי הוא לא ממש בן אדם.

לפני כמה ימים שמעתי איזו תכנית רדיו שבה התראיינה כתֶבֶת מידיעות אחרונות, היא פרסמה כתבה שבה היא מתארת את השכונה הדרום תל אביבית שלה לפני בוא הפליטים כשכונה שלווה, נעימה ובטוחה, ועכשיו היא לא מסוגלת לצאת מהבית ליותר משתי דקות, מתה מפחד שישדדו או יאנסו אותה. אני מאמין לה שהיא מפחדת אבל הפחד שלה הוא סובייקטיבי לגמרי, היא לא מכירה אותם, היא לא מדברת איתם כמו שהיא מדברת עם השכנים האחרים שלה. שבויה לחלוטין בדימוי השקרי שיצרה התקשורת לפליטים. ידידה שלי גרה בשכונה הכי עמוסת פליטים בתל אביב, ממש צמוד לתחנה המרכזית, היא מסתובבת חופשי בכל שעה בלי שום חשש, למה היא לא מפחדת? התשובה היא פשוטה, היא מדברת איתם, היא מתייחסת אליהם כבני אדם ולא כתופעה, היא אפילו עוזרת להם כשצריך. אז לכתֶבֶת החוששת, אנשים רעים יש גם בבוגרשוב וגם בצהלה והם באים בכל מיני צבעים.

אבא שלי לימד אותי כמה דברים בחיים, אחד הדברים שנחקקו עמוק זה אם מישהו צריך משהו ויש לך לתת אז תיתן בלי לעשות חשבון מאיפה הוא, מה הצבע שלו או אם הוא יהודי. אני לא הולך לשכנע אף אחד שזאת מטרה שווה, כל אחד צריך לחשוב ולסדר בעצמו את סדר העדיפויות שלו. אני רק יכול להגיד שאין הרגשה יותר טובה מזה שאדם שלא ידע מילה בעברית, אחרי שלושה חודשים מדבר איתך שיחה מלאה בעברית בלי טעויות (כמעט)... סיפוק אדיר.


יום שלישי, 18 ביוני 2013

טרי פויזן

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי יודע שיש לי חברה חדשה, טרי, חתולה טריקולור היפראקטיבית שאם להגיד את האמת קצת שינתה לי את החיים, טוב אולי לא ממש שינתה אבל בהחלט הכניסה תוכן שלא היה עד שהגיעה. בדרך כלל אם אני כבר כותב על משהו זה כנראה משהו שהצליח להזיז משהו ברגש שמת אצלי כבר שנים. אז בחרתי כמה רגעים מתוך רשימה מאוד ארוכה, כמה רגעים שהזיזו לי קצת\הרבה ואם בא לכם לקרוא אז יופי.

טרי קורעת אותי מצחוק #34: אני עושה לה קולות של אכילה עם לשון בחוץ, היא דופקת ריצה לאוכל שלה, נעצרת בחריקה, נותנת ביס קטן, נזכרת שאכלה יותר מידי לפני שתי דקות וחוזרת. וזה עובד כל פעם.

טרי שוברת לי את הלב #21: הולך לעבודה, סוגר את הדלת לאט, היא מסתכלת עלי, ראש נטוי הצידה, יודעת שבתשע השעות הבאות זה רק היא ואלי ישי (עכבר מפלסטיק שקיבלנו מתמר השכנה).

טרי קורעת אותי מצחוק #19: שוכבת על הגב על הברכיים שלי, מתאגרפים קצת לפני השינה, היא מחליקה תוך כדי אגרופים באוויר, נמרחת על השטיח ולא מבינה איפה היא ואיך זה קרה.

טרי קורעת אותי מצחוק #13: מנתרת ממש גבוה, עדיין לא הבינה שלכל ניתור יש גם שלב נחיתה, נמרחת שוב, רגליים פרוסות לצדדים, דופקת מבט של ״אם אתה לא מפסיק לצחוק עכשיו אני משתינה על השטיח!״.

טרי קורעת אותי מצחוק #24: משתוללת קצת יותר מידי, אני מרים אותה מהנקודה הזאת בעורף שמכבה אותה, היא זזה בהילוך איטי... בשניה שאני משחרר היא דופקת לי שריטה משולשת לפנים (נראה לך שאתה מכבה אותי, מה אני מזגן? תרגיע!)

טרי סוגרת חשבון #12: המנקה מגיעה, סוגרת אותה בכלוב הקטן כדי שלא תפריע, אני מגיע בערב מאוחר, היא עושה סיבוב על השטיח מוצאת את הנקודה הכי נקיה ומתחילה להשתין, אני מסתכל עליה ואומר ״תשתיני מותק, תוציאי הכל, אני יודע שמגיע לי״.

טרי קורעת אותי מצחוק #31: מזנקת בפעם המי יודע כמה על מכסה האסלה הסגור, מניחה שרמת החלקלקות שלו השתנתה במהלך הלילה, כמה נסיונות לתקוע צפורניים בפלסטיק ו...צניחה חופשית על השטיחון אמבטיה. לא נעים להגיד אבל אמרתי לך.

טרי קורעת אותי מצחוק #26: מגלה את הנאות החיים ולא יודעת מה לעשות קודם, בטווח של חמש שניות היא רודפת אחרי העכבר שלה, עוצרת לביס קטן מהאוכל, דופקת כמה שריטות לצל שלה, ותוך כדי הכל מלקקת את עצמה במקומות המוצנעים.

טרי שוברת לי את הלב #17: חם לי אז אני מדליק מזגן, תוך דקה היא מתכנסת לכדור קטן על הספה ומתחילה לרעוד, אני מסתכל עליה, היא מסתכלת עלי, אני מכבה את המזגן ועובר לנפנף בתפריט משלוחים של סושיה.

טרי קורעת אותי מצחוק #15: הרגליים האחוריות שלה עוד לא מגיבות בעוצמה מלאה, אבל האינסטינקטים שלה כבר בפול גז, אז כשמגרד לה הראש היא מגרדת עם הרגל האחורית את האוויר ליד הראש, מדמיינת שמתגרד לה ומגרגרת בהנאה.

טרי קורעת אותי מצחוק #20: אנחנו רואים סרט ביחד, פתאום סצינת סקס ממש לא ראויה, אני סוגר לה את העיניים, היא מורידה לי את היד ואומרת שהיא כבר בת חודש וחצי ובאזרחות היא כבר מזמן הייתה משתרללת.

טרי שוברת לי את הלב #28: בטיפשותי שכחתי את המכסה של האסלה פתוח בלילה, התעוררתי בשש בבוקר לקול יללות חזקות, מצאתי אותה בתוך המים רועדת מקור. ניגבתי אותה במגבת הכי טובה שלי עד שסיימה להתעטש.

אני מניח שעוד יהיו הרבה רגעים כאלה עם הטרי שלי, אני מאוד נהנה ולא מצטער לשניה שאספתי אותה מהצומת הארור הזה ביהוד, היא עושה לי טוב, מצחיקה אותי, דואגת שלא ישעמם לי לשניה. אני ממליץ בחום לשדרג את עצמכם באחת שכזאת. אגב אם ממש בא לכם אז פתחנו פינת ליטוף כל יום בין שמונה לתשע אבל אל תבואו לפני שמונה, היא לא מוותרת על לונדון וקירשנבאום.