גוש קטן וכהה, זה מה שראיתי מקופל על אי תנועה
בצומת סואן במיוחד ביהוד, בהיתי בגוש הזה כמה שניות כדי להבין מה אני רואה, פתאום
יצאה אוזן קטנה משולשת מתוך הגוש ואז הבנתי, גורת חתולים קטנה קפואה במקומה מפחדת
לזוז, מכל הכיוונים מכוניות נוסעות במהירות מטורפת. לקח לי עוד כמה שניות להבין
שאני לא משאיר אותה שם, מילא מכוניות מסוכנות, אבל יהוד? לא יכולתי לתת לה להמשיך
את חייה בפריפריה הזאת, הייתי חייב להביא אותה לתל אביב. כשכבר החלטתי לקחת אותה
התחלף הרמזור לירוק אז עברתי את הצומת, עצרתי בצד ובריצת הילוך איטי של צ׳אק נוריס
הגעתי אליה, הרמתי אותה בשתי ידיים והיא החזירה לי אהבה בצורת 20 ציפורניים זקורות
עמוק לתוך העור. לא ממש כאב, אז המשכתי בדילוגים לכיוון האוטו, הנחתי אותה במושב
לידי וחגרתי אותה לכיסא תינוק. סתם לא, הסתפקנו בשטיח עם לוגו של סיטרואן, היא
כנראה לא אהבה את השטיח כי היא יללה כל הדרך לתל אביב.
אוי איזה חמוד אתה, אוסף חתולים עזובים... זאת
תגובה אחת ששמעתי מיני רבות בסגנון... אז זהו שלא, לא אוסף חתולים, לא כלבים ולא
אלפקות עזובות, בדרך כלל. בכל זאת החלטתי דווקא את זאת כן לקחת, ולמה? בכמה שניות
מהרגע שהבנתי שהגוש הזה בצומת זה בעצם חתולה חיה ונושמת (עדיין) לבין הרמזור
שהתחלף רצו לי שני דברים בראש, או יותר נכון שני חתלתולים קטנים שבאופן ישיר הייתי
אחראי לזה שהם כרגע בעולם שכולו טוב ולא מחרבים ספה של ביתילי בהנאה באיזו דירת גג
בבלי. החלטתי שכדי לסגור פינה עם בורא עולם אני חייב לו אחת קטנה לפחות וכאמור לא
הייתה לי אפשרות אחרת אלא לאסוף אותה אלי. אז הנה הווידויים שלי בסדר כרונולוגי,
לא לבעלי לב חלש ובעלי דוקטורט בחתולולוגיה.
אם הייתי צריך לעמוד למשפט על מה שעשיתי ככה
בדיוק זה היה נראה...
הרצח הראשון - הזמן: ערב קייצי בדרכי הביתה לפני
כחמש שנים בערך. המקום: רחוב יבנה תל אביב. כלי הרצח: מאזדה 3 יד ראשונה
ליסינג תפעולי. עדים: טבח אחד שמן מעשן סיגריה במאחורה של מוזס, אישה אחת עם
קלנועית, ושתי ילדות פקאצות עם שייק פירות ביד. עדות הנאשם: חוצה את רוטשילד
במהירות סבירה, מיד אחרי הרמזור מופיע חתול קטן מטר מלוחית הרישוי של האוטו שלי,
לא הספקתי בכלל ללחוץ על הבלם וכבר שמעתי את המכה שהוא קיבל. האטתי והסתכלתי
במראה, לא היה רכב אחרי אז ראיתי אותו בבירור מתפתל על הכביש ברגעיו האחרונים.
יכול להיות שהייתי צריך לעצור, אבל לא עצרתי. אולי כי ידעתי שאין טעם והוא כבר לא
יחיה. בכל אופן זה העולל הראשון שהייתי אחראי למותו בטרם עת, ינוח על משכבו, בגן
עדן (של חתולים) תהיה מנוחתו.
ללא שהות נעבור למקרה הרצח השני - הזמן: לילה
חורפי לפני כשלוש שנים, בדרכי לארוחת ערב עם כמה חבר׳ה מהעבודה. המקום: רחוב זמנהוף
תל אביב בואכה מסעדה נחמדה ברחוב הארבעה. כלי הרצח: מאזדה 3 דגם משופר, עדיין
ליסינג. עדים: אין (אבל אני מודה אז מה זה חשוב). עדות הנאשם: יצאתי עם האוטו
מהבית בזמנהוף, כבר בדרך שמעתי יללה חרישית, אחרי כמה רמזורים שמעתי את אותה
היללה, מה שגרם לי לחשוב שהחתול המת מהסיפור הקודם רודף אותי... כשקיבלתי שכל
הבנתי שנתקע לי חתול במנוע. כשהגעתי הביתה פתחתי את מכסה המנוע וראיתי אותו יושב
עמוק בתוך המנוע רועד מפחד. כשלא הצלחתי להוציא אותו ביקשתי מאיש נחמד עם כלב
לעזור, עוד לא סיימתי להסביר את המצב והוא כבר שלח יד ארוכה ושלף אותו החוצה
בשניה. אם היה כתוב על החולצה שלו ״חזי שליפת חתולים ממנועים״ הייתי מאמין, מקצוען
אמיתי... אממה, חזי השולף הניח אותו בחצר של הבניין שלנו ואני חשבתי שמכאן הוא
יסתדר מעולה, בכל זאת חתול רחוב. לא לקחתי בחשבון שהוא לא יעבור את הלילה. בבוקר
השכנה מצאה אותו מת. אז זהו ככה הרגתי את החתול השני, הרגתי אותו מקור.
בזכות שני אלה, הקטנה הזאת שאספתי צופה עכשיו
בסרט פול אייצ׳ די ותוקעת גרעפצים על הספה שלי אחרי ארוחה דשנה של מטרנה חתולית.
כנראה שאם לא הייתי מרגיש אחראי למותם לא הייתי לוקח אותה, במותם ציוו לך את החיים
הטובים של תל אביב, בארגז חול אופנתי בצבע אדום, בחול חתולים גבישי איכותי בריח
לבנדר, ובאוכל גורמה במחיר מוגזם. אז אחרי כל הטוב הזה נשאר רק לתת לה שם בשעה
טובה. החלטתי לקרוא לה טֶרִי על שום הגילוי המרעיש שחתולים בעלי שלושה צבעים תמיד
יהיו חתולות, כה אמרה וטרינרית מומחית. טריקולור... יאללה שיהיה טרי.
ואם במקרה זה שהשאיר אותה שם בצומת קורא את זה,
אני אשמח להזמין אותך לקפה, אגב מה אתה מעדיף אספרסו או חרא על הפרצוף שלך?
