חזון העצמות העקומות

נסעתי לירושלים לפגישה מלחיצה אצל אורטופד אחד מוצלח שכולם מדברים עליו, הוא כל כך מוצלח שאפילו אנשים בלי בעיות אורטופדיות הולכים אליו. אחרי שעה שאני ממתין בתור החלטתי להוציא את האייפד הבתולי שלי ולתעד את החוויה. הדסה עין כרם זה לא בדיוק המקום הכי נעים להיות בו, עד שהגעתי למחלקה האורטופדית הספקתי לראות בדרך כמה סובלים וסובלות שסגרו לי את הפינה של הדיכאון לחודשיים הקרובים. לא נעים להסתובב פה במסדרונות, לא נעים לעלות במעלית, ואפילו לא נעים לשבת פה בתור לאורטופד המוצלח שלוקח את הזמן, לא נראה שמזיז לו שהתור שלי התחיל לפני יותר משעה, הוא מומחה, וכיאה לאחד כזה הוא יכול לעכב אותך כמה שבא לו. הוא כל כך מומחה שהוא מרשה לעצמו לקחת 985 שקלים חדשים כדי שלך תהיה הזכות לשבת אצלו במשרד במשך עשר דקות תמימות.

משמאלי איש אחד נחמד עם כיפה ושפם של נהג אגד ותיק, מחזיק את המצח כאילו הוא בטיפול נמרץ ולא בתור לאורטופד, בטוח שפקידת הקבלה תכניס אותו יותר מהר אם הוא יעשה פוזה של סובל. מימיני בחורה קצת פחות נחמדה מהאיש עם השפם, כל חמש דקות בערך היא קמה לקבלה ושואלת את אותה השאלה, איך זה יכול להיות שהתור שלה מתעכב כל כך? והפקידה שומרת על איפוק, ואפילו על חיוך, ועונה לה תמיד את אותה תשובה מנומסת: ״הרופא מתעכב עם המטופל הנוכחי, תזיזי בבקשה את התחת השמן שלך בכיוון של הכיסא..." טוב בלי הקטע של התחת השמן, אבל זה מה שאני הייתי אומר לה אחרי הפעם החמישית שהיא מפריעה לי לשבור שיא בסוליטר. ואגב, יש מצב שאת בכלל לא צריכה אורטופד, את פשוט צריכה לסתום את שואב האוכל הציקלוני שיש לך במרכז הפנים, זה דיי ברור שחצי טון תחת עושה כאבי גב.

בפעם האחרונה שהייתי אצל הדוקטור המומחה הזה הוא דרש קצת פחות כסף, זה היה לפני שלוש שנים כשהייתי צעיר ובלונדיני. אני מניח שאחרי שלוש שנים נוספות של נסיון הוא יכול לבקש קצת יותר. מעניין מה הוא עושה עם כל הכסף הזה, אולי אני אשאל אותו כשאכנס. עכשיו זה כבר שעה וחצי איחור ואני מתחיל להלחץ, לא מהזמן שעובר אלא מהרבנית שהרגע התיישבה ליידי, יש לה בורקס תרד חצי לעוס ביד אחת וספר תהילים ביד השניה, בשלב הזה אני מסית את האייפד שלי כדי לא להסגיר שאני כותב עליה. הפה שלה זז במהירות, גם לועסת את הבורקס, גם אומרת פרקי תהילים, ואם זה לא מספיק אז הפה שלה גם מתחיל לשאול איזה קו מגיע לתחנה מרכזית כי היא חייבת להגיע לעפולה עוד הערב. אני אומר לה שאני לא מבין באוטובוסים לעפולה ושאני מעדיף שהיא לא תרסס אותי בחלקיקי בורקס תרד, אכלתי כבר, ואני לגמרי שבע.

בחור צעיר ומנומס מלווה את סבתא שלו, שניהם מתיישבים מולי, מקשקשים משהו באנגלית בריטית. הסבתא חובבת טניס כנראה, חבושה בכובע של טניסאים, כזה עם סקוטש מאחור, נעלי טניס לבנות של נייקי ושני כדורי טניס משומשים בתחתית ההליכון שלה. איך שהיא מתיישבת היא פולטת אנחה של אוי אברוך איך כואב לי הגב. הסיטואציה קצת הזכירה לי את מריה שראפובה רצה בקלילות על המגרש, מכה וגונחת, מכה וגונחת...

בסוף אני נכנס, הדוקטור המוצלח מבקש ממני להוריד נעליים וגרביים (מזל שעשיתי פדיקור), הוא לוחץ לי פה ולוחץ לי שם, אני צורח קצת פה וקצת שם, הוא מותח אותי בסגנון אינקויזיצה מתקדם, אני צועק לו "אני מודה! אני מודה! האיראנים שלחו אותי, רק תעזוב לי את הרגל", הוא עוזב, מרוצה מעצמו, ואז הוא מביא את האבחנה המדהימה שבגללה הוא כל כך מומחה: "טוב חביבי, בהחלט כואב לך" מה אתה אומר? איזה קטע, בחיים לא הייתי עולה על זה... אין אתה שווה כל שקל, מניאק מי לא שם לך עוד אלף שקל טיפ. הוא שואל אם יש ירידה בתפקוד המיני, אני עונה שכן, אבל רק בגלל שהן כבר לא זורמות כמו פעם, אז אם אתה מכיר אחת זורמת תרגיש חופשי לסדר משהו, ואגב אני מעדיף ג׳ינג׳יות עם גב ישר. הוא מתעקש על הקטע של התפקוד המיני ושואל אם בבוקר כשאני מתעורר הוא יציב או רפוי? אני שואל למה הוא מתכוון יציב? אפשר לקדוח בטון עם הדבר הזה, ואם הוא צריך לתלות תמונה בממ"ד אני אשמח לבוא על הבוקר, רק שזה יעלה לו 985 שקלים חדשים... לא הצחיקה אותו הבדיחה שלי. הוא המשיך להקליד משהו באצבע אחת כאילו איבד את כל התשע האחרות בתאונת נגרות, הדפיס לי כמה דפים והזכיר לי לבוא לביקורת עוד שלושה חודשים.

בדרך החוצה קרה דבר קצת מוזר, אני הולך במסדרון לכיוון הדלת, פקידת הקבלה המנומסת יושבת על כיסא ממש בדרך שלי, שניה לפני שאני עובר אותה היא מותחת את הרגליים, פוגעת בי ברגל, אני נותן קפיצה משולשת קדימה, עוד באוויר אני שומע את חוליה L2 אומרת לחוליה L3: "זהו הלך עלינו, אחרי הנחיתה הזאת כבר לא נהיה אותו הדבר..." למרות הסיכוי הקלוש אני נוחת על שתי הרגליים, מת מכאבים. היא מסתכלת עלי, לא ממש יודעת מה להגיד. אני יודע שלא עשית את זה בכוונה אבל בואי תדקרי אותי בעין עם מזמרה ונסגור עניין, מה את לא רואה שאני צולע פה לאיטי לעבר השקיעה?

עד שהגעתי לאוטו הספקתי לשכוח את האלפייה שהשארתי שם, את הרבנית עם הבורקס ואת הפקידה המתקילה. עכשיו זה רק אני והחוליות הדפוקות שלי (ושראפובה גונחת ביוטיוב).