הזמן האדום

הפוסט האחרון שלי עסק בעיקר בחוסר הסבלנות של הנהג הישראלי וכמה קשה זה לשרוד את הכביש עם כל האגו שנוחת עלינו הישראלים בשניה שאנחנו יושבים ליד ההגה, יש גם צד שני למטבע המכוער הזה, יש כביש אחר נטול לחץ וצפצופים, רגוע, ועל הכביש הזה אני רוצה לספר לכם היום. לפעמים אני יושב לי באוטו ורואה דברים שעושים לי טוב, רואה פרצופים בחלונות לידי ברמזור, רואה מצבים שגם ללא סאונד נשמעים היטב, רואה תמימות, אושר ואפילו רומנטיקה לא עלינו. הרי כל אחד שתראה באוטו לידך סוחב איתו סיפור חיים שלם, כל מה שצריך זה לחדור לו לפרטיות לכמה שניות של רמזור אדום, לאסוף כמה רמזים ולהרכיב תמונה מעניינת שגם אם לא ממש אמיתית עדיין עושה נעים בגב.

שבת בבוקר, אני נוסע לסבתא שלי, בדרך כלל בשבת אני שומע רק 103 ברדיו, שירים ישראלים ישנים תמיד עשו לי את זה, לידי ברמזור מיני קופר צהובה, בחורה צעירה ויפה במשקפי שמש ענקיות, אני רואה את הראש שלה זז למעלה ולמטה בקצב, במבט ראשון הייתי בטוח שהיא שומעת איזה שיר של בריטני ספירס, אולי ליידי גאגא, בחורה צעירה באוטו מגניב, ישר הדבקתי לה תוית של מיינסטרים. במבט שני קצת הופתעתי, אני רואה את השפתיים שלה זזות למילות השיר שאני שומע "...אליעזר בן יהודה, יהודי מבדח, מילים מילים..." ביצוע מדהים של חווה אלברשטיין במיני קופר צהובה... היא הייתה מתוקה כמו השיר, ואז הגיע הירוק, איפה הפקק כשצריך אותו?

יוצא מהבית של אמא לכיוון תל אביב, עומד ברמזור אדום כשלפני רכב וולוו סטיישן גדול עמוס במשפחה חרדית לתפארת, שתי בנות חמודות עם צמות וסוודר מפוספס תואם בערך בגיל 9 יושבות בבגאג' עם הפנים אלי, לא נראה שנוח להן ובכל זאת הן שמחות וצוהלות. כשראו שאני שם, מטר וחצי מהן מבסוט עם היד על החלון החליטו שלהגיד שלום יהיה ראוי, אז הן התחילו לנפנף בידיים, למרות שהיה לי קצת מוזר שילדות חרדיות עושות לי שלום החלטתי לנפנף בחזרה, כשהתרחקתי הן עדיין נפנפו לי לשלום. אני לא חושב שנפנוף תמים שכזה היה מתאפשר בן כופר שכמוני לצדיקות שכמוהן ללא החלון שהפריד בנינו, החלון הזה בנינו פתר את הסכסוך החילוני חרדי גם אם לדקה אחת של רמזור אדום, עשה לי קצת נעים כאילו אנחנו ממש אותו עם.

נוסע לבריכה מוקדם בבוקר, בחור צעיר עמוס ראסטות ברכב מתקופת המנדט הבריטי מסמן לי בתנועה סיבובית לפתוח חלון, אני פותח והוא שואל אם יש לי סיגריה, אני אומר לו שכן וזורק לו אחת לתוך האוטו, אחרי שניה הוא מבין שגם את המצית שלו הוא השאיר בבית, אז הוא יורד מהטנדר שלו בשיא השלווה, הולך לאט בצעדי בוב מארלי ומגיע אלי לחלון, אני מדליק לו אותה והוא חוזר לטרנטה שלו, לפני שהוא נסע הוא השתעל וצעק לי "אחי צריך עוד אנשים כמוך במדינה שלנו", שאלתי למה הוא מתכוון, איזה אנשים? אז הוא אמר, "אנשים עם מצית".

שוב רמזור אדום, אני מסתכל במראה, מאחורי עומד רכב עם בחור ובחורה, הוא במשקפי שמש מסתכל על הרמזור, פוקר פייס. היא יושבת לידו בחוסר שקט, בוכה, ממש בוכה, וכועסת, שפת הגוף שלה לא משאירה מקום לספק, היא ממש כועסת עליו, היא אומרת משהו ומחכה לתגובה, הוא ממשיך להסתכל על הרמזור, לא ממש מעוניין בטענות שלה. אני רואה את התסכול על פניה. אני לא יודע על מה הייתה המהומה אבל ממש התחשק לי לצאת מהאוטו ולנער אותו קצת, להגיד לו שהוא לא יכול להתעלם ממנה ככה, להגיד לו שאנחנו הגברים לא ממש חכמים בכל הנוגע לצרכים של המין היפה, קצת מפגרים, קצת ילדים. תחבק אותה מפגר תגיד לה שהכל יהיה בסדר, ותעשה שהכל יהיה בסדר.

סיפור הכביש האחרון שלי הוא סיפור שלא יוצא לי מהראש כבר כמה שנים טובות, אני לא זוכר לאן נסעתי, אני רק זוכר את העיניים שלה, הסתכלתי עליה, היא הרימה את העיניים, בדרך כלל מבטים של רמזור אמורים להמשך גג שתי שניות, אבל לא באותו יום, היא המשיכה להסתכל עלי ואני עליה, העיניים שלנו לא זזו לשום מקום, היה שם גם חיוך קטן, במשך הדקה הזאת של הרמזור האדום הספקנו להתאהב, להתחתן, לעשות שני ילדים וללכת לאסיפת הורים. בערך בבר מצווה של הבן הגדול התחלף הרמזור לירוק ונגמר סיפור האהבה הקטן שלנו... אולי זה רק אני.

בקיצור, אם לא עוצרים באדום מפספסים המון... וגם אפשר למות, ולמות יכול לבאס לך את כל היום.